בג"צ 2749/22

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לעתירה נגד צו החרמה שהוצא נגד העותרים מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, וחוקים רלוונטיים נוספים. הצו נועד לחסום מימון פעילות טרור באזור והוא הוצא בעקבות מעורבותם של העותרים בהלבנת הון ומימון ארגוני טרור. בית המשפט דחה את העתירה לגופה, בקובעו כי סמכויותיו הנרחבות של המפקד הצבאי לתפוס ולהחרים רכוש מטעמי ביטחון הופעלו כדין. הודגש כי צו ההחרמה שירת תכלית מונעת ואינו מהווה חלופה להעמדה לדין פלילי, ובכך דחה את טענת "הסיכון הכפול" של העותרים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי צו החילוט והחילוט הנפרד שהוצא בהליך בבית משפט פלסטיני לא כוונו לאותם כספים. העותרים נטלו חלק פעיל במנגנון הלבנת הון, שלא אפשר להבחין בין רכוש הקשור לפעילות טרור לבין רכושם הפרטי. לפיכך, נטל ההוכחה הוטל על העותרים להבחין בין קניינו הפרטי, דבר שלא עשו. בית המשפט דחה גם טענות אחרות שהעלו העותרים בדבר ההליך המינהלי והמידתיות של צו ההחרמה, וקבע כי הן חסרות בסיס וחסרות שחר. נוכח חוסר יכולתם של העותרים לאתר פגמים כלשהם בצו ההחרמה, הורה בית המשפט על מחיקת העתירה וקבע כי על העותרים לשאת בהוצאות המשיבים.