פש"ר 52731-06-15

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לבעלות על נכסים ותשלום דמי שכירות. ציר הזמן של התיק מתחיל עם פטירת הוריו של החייב והחסוי – הבעלים הרשום של הנכס – בשנת 2003, ולאחר מכן תביעת המשיב לבעלות בנכס בשנת 2009. עם זאת, בשנת 2015 נפתח תיק פלילי נגד החייב, שהוביל למתן צו כינוס נכסים. לאחר מכן הוכרז החייב פושט רגל, ומונה נאמן שינהל את נכסיו. בשנים 2017 ו-2018 חילקו צווי ירושה את עיזבון ההורים, אך תביעת המשיב למתן פסק דין הצהרתי בנכס נדחתה על ידי השופט צפריר בשנת 2021. השופט קבע כי המשיב לא הצליח להוכיח את בעלותו ואת נסיבות יצירת ההסכם. זאת ועוד, המשיב לא הצליח להוכיח כי שילם את התמורה המוסכמת בגין הנכס. הנאמן ביקש מבית המשפט להורות למשיב לפנות את הנכס ולשלם דמי שכירות, אך בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי היא אינה במסגרת הליך מקוצר. למרות בקשות חוזרות ונשנות, סירב המשיב לפנות את הנכס. בית המשפט אישר תביעה לתשלום דמי שכירות הולמים, החל מהקביעה כי רצוי שההליכים יתנהלו בבית המשפט המנהל את התיק הפלילי נגד החייב כדי למנוע דילול של קופת הכינוס של החייב. טענותיו ובקשותיו של המשיב נשקלו אך ברובן לא היו מבוססות בשל היעדר ראיות תומכות. בית המשפט בחן את סוגיית ההשתק ולא מצא עילה לקבל את טענת המשיב בנקודה זו. הנאמן לא היה מנוע מלהגיש את הבקשה לתשלום דמי שימוש מתאימים. למשיב ניתנה האפשרות להגיש תביעת חוב בתיק הפלילי אך בחר שלא לעשות כן. שמאי העריך את שווי השוק של הנכס וקבע כי דמי השכירות החודשיים עומדים על 3,670 שקל. בית המשפט קיבל הערכה זו וחישב את תשלומי דמי השכירות המתאימים למשיב. כמו כן נקבעה התקופה בגינו נגבו דמי השכירות: עבור החסוי תקופת דמי השכירות חוזרת לאפריל 2016, ואילו עבור החייב היא מתחילה ממועד הגשת התביעה לפסק דין הצהרתי במאי 2017. המשיב חויב לשלם את סכומי דמי השכירות המחושבים, הוצאות נוספות ושכר טרחת עורך דין לנאמן ולחסוי. בקשת החסוי להוצאות נוספות נדחתה אך ניתנה רשות להגיש תביעת נזיקין נפרדת. בקשת המשיב להביא ראיות נוספות נדחתה, ובית המשפט הדגיש את יעילותו של ההליך. ההחלטה ניתנה בהיעדר הצדדים.