דב"ע נד/19 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על פיצויי פיטורים ויחסי עבודה בין מעסיק לארבעה עובדים. העובדים טענו כי פוטרו על ידי המעסיק משום שסירבו לעבוד שעות נוספות ללא תוספת שכר, ואילו המעסיק טען כי העובדים התפטרו בכך שלא התייצבו לעבודה. בית הדין האזורי קיבל את טענות העובדים בחלקן והורה למעסיק לשלם לכל עובד פיצויי פיטורים, ועיכב את פיצויי השכר בתוספת ריבית, אך סירב לשקול הודעה מוקדמת. המעסיק ערער על ההחלטה וטען כי התנהלות העובדים מהווה עבירת משמעת והפרת הסכם העבודה, ולכן אין להעניק להם פיצויי פיטורים או פיצויים בגין הלנת שכר. לחילופין, טען המעסיק כי גם אם העובדים יפוטרו, יש להפחית את פיצויי הפיטורים שלהם. בית הדין לערעורים קבע כי אמנם סירוב העובדים לעבוד שעות נוספות מהווה הפרה של הסכם העבודה, אך אין בו כדי להצדיק את ביטול החוזה או שלילת פיצויי פיטורים, הניתנים רק במקרים של התפטרות. בית הדין הבחין בין עבירת משמעת לבין הפרת הסכם העבודה, וציין כי הפרה מעניקה לנפגע אפשרות לבטל את החוזה אך אינה מובילה אוטומטית לביטול. עוד קבע בית הדין כי הפרת החוזה של העובדים אינה יכולה להיחשב כהתפטרות, וכי העונש ההולם בגין הפרתם הוא פיטורים בפיצויי פיטורים אך ללא הודעה מוקדמת. באשר לסוגיית הלנת השכר, קבע בית הדין כי העובדים זכאים לפיצוי בגין איחור בתשלום שכר עבור החודשים מאי ויוני, אך לא עבור חודש אפריל, שכן הדבר לא צוין בתצהירי העובדים. פסק דינו של בית הדין האזורי אושר במידה רבה, עם תיקון קטן הנוגע לתקופת הלנה, שאמור להתחיל מיום 9.7.89 ולא מחודש יוני.