ת"א 5761-09-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי של פסק הדין, המתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים המובעים בו: **עובדות המקרה:** התובע הגיש תביעת רשלנות רפואית נגד מספר נתבעים, ביניהם בית חולים וקופת חולים, בגין טיפול שקיבל כקטין בשנת 2014. התביעה הוגשה בסמוך למועד ההתיישנות. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית אחת, המתייחסת רק לנכותו הנטענת של התובע, אך לא לעוולת הרשלנות עצמה. נתבעת 3 (משרד הבריאות) עתרה למחיקת התביעה בשל אי-צירוף חוות דעת רפואית מתאימה. התובע מצדו עתר להארכת מועד לצירוף חוות דעת כאמור. **הדין והפסיקה הרלוונטיים:** 1. **תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018:** תקנה זו קובעת כי בעל דין המבקש להוכיח "עניין שברפואה" חייב לצרף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה בתחום מומחיותו. 2. **הלכת "עניין עזבון אייזנבך" והפסיקה בעקבותיה:** פסיקה ענפה, ובכלל זה פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2589/23 פלוני נ' אסותא אשדוד ואח' (שצוטט בפסק הדין), קובעת כי חוות דעת רפואית בתביעת רשלנות רפואית אינה רק ראיה, אלא מהווה "מרכיב הכרחי להעמדת עילת תביעה שלמה וטובה". היא נחשבת לחלק אינטגרלי מכתב הטענות, ותומכת הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. 3. **תקנה 87(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018:** תקנה זו מאפשרת לבית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית, אך הדבר דורש הגשת בקשה מפורשת לכך. **ניתוח פסק הדין:** בית המשפט (הרשם הבכיר מילאד תלחמי) קיבל את בקשת הנתבעת 3 והורה על **מחיקת התביעה**, תוך דחיית בקשת התובע להארכת מועד. **נימוקי השופט:** * **הכרחיות חוות הדעת הרפואית:** השופט הדגיש כי בתביעת רשלנות רפואית, חוות דעת רפואית היא "מרכיב הכרחי" להעמדת עילת תביעה שלמה. הדבר נכון הן לגבי הוכחת הנזק והן לגבי הוכחת עצם הרשלנות, שכן אלו כרוכות ב"עניינים שברפואה". * **התקנות החדשות:** התובע טען לגישה הנהוגה בפסיקה שקדמה לתקנות החדשות, אשר אפשרה לעיתים צירוף חוות דעת לאחר הגשת כתב התביעה. אולם, השופט ביסס את החלטתו על הוראת תקנה 87(א) לתקנות החדשות, אשר מחדדת את הדרישה לצירוף חוות דעת לכתב הטענות. * **אי הגשת בקשה לפטור:** השופט ציין כי אף על פי שתקנה 87(ד) מאפשרת פטור מצירוף חוות דעת, התובע לא הגיש בקשה כאמור. * **דחיית בקשת הארכה:** בקשת התובע להארכת מועד נדחתה. השופט סבר כי אין הצדקה להארכת הליכים נוספים בתביעה שהוגשה באיחור יחסי, במיוחד כאשר החיסרון היסודי (היעדר חוות דעת לרשלנות) נפגם עוד במועד הגשתה. **חידושים ודגשים:** * **החלת תקנה 87(א) באופן מחמיר:** פסק הדין ממחיש את היישום המחמיר של תקנה 87(א) לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. הוא מדגיש כי הדרישה לצרף חוות דעת רפואית לכתב טענות אינה פרוצדורלית בלבד, אלא מהותית, ואי-קיומה פוגע בעצם קיומה של עילת התביעה. * **הבחנה בין חוות דעת לנזק לחוות דעת לרשלנות:** פסק הדין מרמז (אם כי לא מפורשות) על ההבחנה בין חוות דעת המתייחסת רק להיקף הנזק, לבין חוות דעת הנדרשת להוכחת עצם הרשלנות. במקרה זה, חוות הדעת היחידה שהוגשה התייחסה רק לנכות (נזק), אך לא לעצם הרשלנות, ולכן לא מילאה את הדרישה המהותית. * **אזהרה מפני ניסיון לעקוף את התקנות:** הדחייה של בקשת התובע להארכה, תוך הפנייה לפסיקה קודמת, מלמדת כי בית המשפט לא ראה בעין יפה ניסיון לעקוף את הדרישות הפרוצדורליות והמהותיות של התקנות החדשות, במיוחד כאשר מדובר בתביעות רשלנות רפואית. * **הזכות להגיש מחדש:** השופט הותיר פתח לתובע להגיש את תביעתו מחדש, בצירוף חוות הדעת הנדרשות. הדבר מרמז על כך שהמחיקה היא "מחיקה על הסף" ולא דחייה לגופה של תביעה, אם כי הדבר אינו נאמר במפורש. **סיכום:** פסק הדין מהווה הבהרה חשובה בנוגע לדרישת הצרוף של חוות דעת רפואית לתביעות רשלנות רפואית לפי התקנות החדשות. הוא מדגיש כי חוות דעת זו מהווה תנאי הכרחי להגשת תביעה שלמה, ואי-קיומו של תנאי זה, ללא הצדקה או בקשה לפטור, יוביל למחיקת התביעה. הדבר מצביע על מגמה של הקפדה על כללי הפרוצדורה להבטחת יעילות ההליך המשפטי והגנה על הנתבעים מפני תביעות בלתי מבוססות.