ת"א 4462-12-18

תקציר

התובעת, ספקית ציוד לפרויקטים בתחום הבנייה, סיפקה לטלאל ציוד למספר פרויקטים ולא שולמה לה מלוא דמי השכירות. התובעת תבעה את טלאל ואת שני הערבים שלה – הנתבעים מס' 1 ו-2 – בגין דמי השכירות שלא שולמו, וכן בגין נזקים שנגרמו עקב החזרתו הבלתי הולמת לכאורה של הציוד על ידי טלאל. הנתבעים טענו כי הסכום הנתבע אינו נכון וכי קמה להם זכות קיזוז בשל נזקים שנגרמו על ידי התובע. הם גם הכחישו את אחריותם כערבים, וטענו כי התובע הטעה אותם להאמין כי שטר החוב עליו חתמו חל על כל חובותיה של טלאל כלפי התובעת, כאשר למעשה מדובר בפרויקט ספציפי. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי טלאל חייב לתובעת 477,330 ₪ דמי שכירות ופיצויים שלא שולמו, לאחר ניכוי סכומים מסוימים שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. טענת הנתבעים לקיזוז נדחתה מאחר שלא הוכיחו כי אירוע ההתפרצות הקונקרטי, שגרם לכאורה לנזק, נגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו של התובע, ואף לא הוכיחו את גובה הנזק. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי הנתבעים היו ערבים לחובותיה של טלאל, הן מכוח שטר החוב (ערבות בון אוול) והן בנפרד מכוח התחייבותם בעל פה וחתימתם על כתב ערבות. טענת הנתבעים כי שטר החוב מוגבל לפרויקט ספציפי נדחתה, שכן הנתבעים לא הביאו כל ראיה התומכת בטענה זו. לפיכך חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 477,330 ₪, בצירוף הוצאות משפט, הוצאות עדים ושכר טרחת עורך דין.