ע"א 145/67

תקציר

בית הדין לשכירות, בית משפט השלום בתל אביב-יפו ובית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסקו כולם לטובת השוכר המשיב במחלוקת על דמי השכירות שחייב שוכר שניהל בית קפה, בר ומועדון לילה בנכס שבבעלות המערערת. הדייר היה מוגן על פי חוק הגנת הדייר תשי"ד-1954, הקובע כי בהיעדר הסכם שכירות בין משכיר לשוכר, על בית הדין לשכירות לקבוע דמי שכירות הוגנים. רוב חברי בית הדין לשכירות החליטו כי דמי שכירות השווים ל-5% מערך הנכס יהוו רווח סביר למשכיר. הם ביססו ערך זה על הערכות של הנכס שסופקו על ידי מומחים לשני הצדדים, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות אופי העסק, המיקום, איכות וגודל הנכס המושכר. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, והדגיש כי דמי השכירות צריכים לשקף את השטח המושכר בפועל ממנו נהנה השוכר, ולא את השטח הפורמלי הרשום בספרי העיזבון. היא גם הסכימה עם ניכויי שווי הנכס על ידי בית הדין בהתבסס על גורמים אובייקטיביים המשפיעים על חוזה השכירות שלו, כגון אחוז הבנייה הפוטנציאלי, עונתיות העסק ויוקרת המקום. בית הדין הדגיש כי לבית הדין לשכירות שיקול דעת לקבוע דמי שכירות והוא אינו מוגבל לשימוש בשיטה אחת, כל עוד החלטתו ריאלית, מבוססת ומבוססת על מכלול הנסיבות. בית המשפט העליון, בהסכמתו עם הערכאות הנמוכות יותר, דחה את ערעורה של המערערת, אישר את דמי השכירות שנקבעו על ידי בית הדין לשכירות והורה למערערת לכסות את הוצאות המשפט של המשיב.