בג"צ 10114/06

תקציר

עניינו של התיק הוא בזוג נשוי, העותר והמשיב מס' 3, שנישאו בשנת 1985 ונולדו להם עשרה ילדים משותפים. המשיב הגיש תביעת גירושין בשנת 2006, תוך ציון שנים של התעללות, אלימות והשפלה שביצע העותר. בית הדין הרבני האזורי בירושלים פסק לטובת המשיב והורה לעותר להתגרש מאשתו. העותרת ערערה על החלטה זו וביקשה עיכוב ביצוע הגירושין. בית הדין הרבני הגדול נעתר לדחייה מותנית, אך בסופו של דבר דחה את ערעורו. העותר סירב שוב ושוב לקיים את צו הגירושין ולא התייצב לדיונים רבים, מה שהוביל את בית הדין המחוזי להטיל עליו צווי הרחקה. עוד קבעו בתי המשפט כי ערעורו לא יישמע עד אשר ימלא אחר החלטת הגירושין. בתוך כך, הגיש העותר עתירה לבג"ץ בטענה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא התבססה על ראיות מספיקות ופגעה בצדק הטבעי ובכבוד האדם. המשיב, לעומת זאת, טען כי מעשיו של העותר מהווים צדק לעזרה עצמית ויש לבטלם. בג"ץ דחה את העתירה בקובעו כי הוא אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני. יצוין כי לעותר ניתנה הזדמנות הוגנת להציג את טענותיו וההחלטות התבססו על עדויות הצדדים. זאת ועוד, מעשיו של העותר, לרבות אי התייצבות לדיונים, הצדיקו את דחיית עתירתו. בית המשפט הדגיש כי הוא מתערב בהליכים בבית הדין הדתי רק במקרים חריגים וכי חוסר שיתוף הפעולה של העותר עם מערכת המשפט סותר את עקרון הצדק לעזרה עצמית. לבסוף חויב העותר לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.