פ"א 80026/02

תקציר

הכרעת הדין מוצאת את המשיבים אשמים בכל האישומים המיוחסים להם בכתב אישום בן שני חלקים. האישום הראשון מתייחס לאי ציות לצווים שיפוטיים הנובע מהפרת חוקי התכנון והבנייה. סלע המחלוקת העיקרי כאן הוא מהו "כל האמצעים המתאימים" לפי סעיף 208(ב)(2) לחוק התכנון והבניה, ביחס לאי מניעת העבודות הנדונות על ידי המשיבים. השופטים מסכימים כי משלוח מכתבים על ידי המשיבים הדורשים ציות אינו מספיק ואינו מקיים את דרישת החוק. היה על המשיבים לנקוט בפעולות נחרצות יותר, כגון ביטול החוזה או הגשת תביעה, והימנעותם מכך משמעה שלא נקטו בכל האמצעים המתאימים כנדרש. באישום השני מוצא בית המשפט את המשיבים אשמים במסירת מידע כוזב למוסד תכנון. המשיבים הגישו בקשה להיתר להקמת חממה אך התכוונו להקים גן אירועים. שלושת היסודות של עבירה זו התקיימו: המידע נמסר, המשיבים ידעו שהוא כוזב, והם עשו זאת במטרה לקבל אישור. השופטים מדגישים כי גישתם הפרשנית של בתי המשפט צריכה לשאוף לקיום החוק, והתרת פעולות המשיבים תהווה תקדים בעייתי. השופט צ' המר מגיע לאותה מסקנה כמו השופט שייצר באישום הראשון, אך דרך עדשה משפטית שונה, וקובע כי סעיף 208(ב) אינו רלוונטי למקרה זה. במקום זאת, יש להתמקד בסעיפים 240 ו-249 לחוק התכנון והבנייה, שעניינם אי קיום צווים שיפוטיים. המר מדגיש כי המשיבים אחראים לעבודה או לשימוש בקרקע, גם אם לא ביצעו את הפעולות בעצמם. באשר לאישום השני מבהיר המר כי אשמתם של המשיבים אינה נעוצה בתוכניותיהם העתידיות אלא בפער בין הבקשה לבין הבנייה שהחלה בפועל. השופט ד' ברלינר מסכים עם דעת הרוב ומדגיש את חוסר הרלוונטיות של סעיף 208(ב). ברלינר מסכים עם הנימוקים המפורטים שהציגו המר ושייצר. התוצאה היא החלטה פה אחד להרשיע את המשיבים בכל האישומים ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך קביעת גזר הדין.