פר"ק 40/97

תקציר

חברת רביב עמק חפר בע"מ הגישה בקשה להקפאת הליכים ולמינוי דירקטור מיוחד שינהל את עסקי החברה ויבצע הסדר עם נושים לפי סעיף 233 לפקודת החברות. החברה נקלעה לקשיים פיננסיים, והתחייבויותיה הסתכמו ב-18.5 מיליון שקל, בעוד שנכסיה הוערכו בכ-10.5 מיליון שקל. בית המשפט נעתר לבקשה, ומינה את שלמה זיו למנהל המיוחד, בכפוף לחתימתו בערבות אישית. הבנקים, שהיו הנושים העיקריים של החברה, הסכימו להליך ההבראה והסכימו להעמיד מימון נוסף. עם זאת, הם סירבו לוותר על זכויותיהם כנושים מובטחים. לאחר כחצי שנה התברר כי במקום להרוויח, החברה תספוג הפסד של כ-25 מיליון שקל. לפיכך ביקש המנהל המיוחד מבית המשפט לעצור את הליכי ההבראה. בית המשפט ביטל את הקפאת ההליכים ומינה מפרק זמני. הדו"ח הסופי שהגיש המנהל המיוחד הראה גידול ביתרת החובות של החברה בתקופת הניהול המיוחד. מספר נושים ביקשו מבית המשפט לקבוע את הדין לגבי החובות וההוצאות שהוצאו בתקופת ההקפאה והניהול המיוחד, מעמדו וחבותו של המנהל המיוחד, והאם והיכן ניתן להגיש נגדו תביעות אישיות. בית המשפט קבע, כי ההוצאות וההתחייבויות שהוציא המנהל המיוחד במהלך העסקים הרגיל היו חלק מהוצאות הניהול המיוחדות ויש לשלמן לפני חלוקת כספים לנושים רגילים. פירעון הוצאות אלה לא יהיה ממימוש הנכסים המובטחים, אלא אם כן הסכימו הנושים המובטחים אחרת. בית המשפט קבע גם את מעמדו ואחריותו של המנהל המיוחד, ופירט את הנסיבות שבהן ניתן להטיל עליו אחריות אישית למעשיו או למחדליו. לבסוף, פירט בית המשפט את הנסיבות בהן ניתן להגיש תביעות אישיות נגד המנהל המיוחד, וקבע כי כל תביעה כזו תוגש לבית המשפט שמינה אותו, זולת אם התובע טען כי המנהל המיוחד חייב להם באופן אישי כספים שאינם קשורים לתפקידו. ההסדר שהושג בין הצדדים אושר, ונקבע כי ההחלטה תחול רק על נושים שהיו צדדים להסדר בעניינים שלא הוסדרו על ידו.