ע"א 977/91

תקציר

בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיה המשיב זכאי לפיצוי בגין הפקעה כדייר מוגן על קרקע שהושכרה במקור מהממונה הירדני על נכסי אויב בשנת 1966. למרות הודעת ההפקעה משנת 1984, המשיב המשיך להחזיק בקרקע. בשנת 1990 הופקעה הקרקע שוב על ידי הרשויות המקומיות לצורך סלילת כבישים, מה שהוביל לנקיטת הליכים משפטיים לקביעת זכויות הפיצויים של המשיב. בית המשפט הכיר במשיב כדייר מוגן, שאינו מושפע מהימנעותה של המדינה מפינויו או מנטישתו לכאורה את המקרקעין, והדגיש כי עילות פינוי מחייבות צו משפטי נפרד ממעמד החזקה. בית המשפט דחה את טענות הנטישה וציין כי המשיב שמר על זיקה במקרקעין למרות צמצום הפעילות, וייחס את אי תשלום דמי השכירות לחוסר המעש של המדינה. בית המשפט אישר פיצוי של 315,000 דולר על בסיס שווי שוק, דחה הערכות שווי מופחתות לשטחים לא מנוצלים ואישר את זכותה של המשיבה לפיצוי מלא בשווי שוק. בנוסף, חוסר יכולתה של המערערת להוכיח נטישה או אי תשלום דמי שכירות תמכו אף הם בפסק הדין. הערעורים לערעור על הפיצוי ומעמד הדייר המוגן נדחו, והטילו על המערערת הוצאות כספיות.