עת"מ 9946-12-13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוקיות סיום כהונתו של חבר מועצה, ובפרט של אמות אבו ליל, העומד בפני אישומים פליליים חמורים. השאלה העקרונית היא האם ניתן להעביר חבר מועצה מכהונתו מבלי לקיים את עילות הפסילה הקבועות בחוק – כתב אישום אינו נופל תחת עילות אלה. בעוד שסעיף 101 לצו המועצות המקומיות מפרט עילות פסילה, הוא אינו מתייחס להדחתו של חבר מועצה בשל כתב אישום. העותרת טוענת כי סעיף 101 אינו ממצה, ומותיר מקום לשיקול של פיטורים. הוויכוח האמיתי, מדגיש השופט, נסוב סביב עקרונות המשפט המוסרי, האתי והמנהלי-ציבורי. מודגשת חומרת האישומים נגד אבו ליל, שבוצעו לכאורה במהלך כהונתו כראש המועצה, וזיקתם לתפקידו הנוכחי כחבר מועצה. עם זאת, גם חזקת החפות מוכרת. השופט בוחן את האיזון בין מתן אפשרות לאבו ליל לכהן לבין האינטרס הציבורי, לרבות הצורך בטוהר המידות ובאמון הציבור בנבחרי הציבור. בפסיקה קודמת הוזכרה ההדגשה חשיבות אמון הציבור והשפעתן של עבירות פליליות על משרה ציבורית. השופט מציין כי היעדר הוראה חוקית מאפשר שיקול דעת במקרה זה, תוך שקילת חזקת החפות לצד הפגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור. בסופו של דבר, פסק הדין מצדד בעותרת, וקובע כי אבו ליל אינו יכול לעמוד בראש ועדות מועצה כלשהן, או להחזיק בתפקידים ביצועיים כלשהם הקשורים לכספים, בשל הסיכון לניגוד עניינים. החלטה זו, הנתפסת כדרך ביניים, נועדה לשמור על האינטרס הציבורי ועל טוהר המידות תוך כיבוד רצון הבוחר. השופט גם מציע שהמחוקק יבחן מחדש את החוקים הקיימים כדי להתמודד עם דילמות אלה באופן נחרץ יותר. ההחלטה מתקבלת מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.