תת"ע 7257-02-17

תקציר

גזר הדין של בית המשפט מגיע לאחר בחינה מובנית בת שלושה שלבים לקביעת העונש ההולם לנאשם בהתבסס על תיקון 113 לחוק העונשין. בשלב הראשון, קביעת אזור הענישה, בחן בית המשפט את חומרת העבירה שביצע הנאשם, שנהג ללא רישיון נהיגה תקף במשך כעשור, ובכך סיכן את שלום הציבור והפר את שלטון החוק. למרות טענת התובע לעונש מאסר בפועל שנע בין 15 יום ל-18 חודשים, בית המשפט חלק על כך, והבחין בין מי שהחזיק בעבר ברישיון אך אינו יכול לחדשו בשל מצוקה כלכלית לבין מי שלא קיבל רישיון כלל. בהתייחסו למספר תקדימים, בית המשפט ציין עונשים משתנים על עבירות דומות, וציין כי העונשים האופייניים כוללים תקופות פסילה, מאסר על תנאי וקנסות. בית המשפט קבע טווח ענישה לעבירה הנע בין 3 ל-24 חודשי פסילה, לצד צעדי ענישה נוספים. בשלב השני נבחנו שיקולים לחריגה מאזור הענישה, תוך התמקדות בנסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות קשיים כלכליים ומאמצי שיקום. למרות שבית המשפט הכיר במאמציו של הנאשם לשקם את חייו, הוא לא מצא כל תיעוד רשמי המוכיח שיקום. השלב השלישי קבע מהו העונש ההולם, בו הכיר בית המשפט בהתנהגותו האישית החיובית של הנאשם, בהתחשב בעבירות החוזרות ונשנות. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי מאסר על תנאי מהווה הרתעה מספקת ובחר שלא להטיל מאסר בפועל. בנוסף, התיקון החוקי האחרון המאפשר לנהגים לחדש רישיונות שפג תוקפם מבלי לעבור בדיקות חוזרות השפיע על החלטת בית המשפט. בעקבות זאת הטיל בית המשפט קנס ועונשים, בהם תשעה חודשי פסילה בפועל, שמונה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וחמישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירה חוזרת. הנתבע שומר לעצמו את הזכות לערער על פסק הדין תוך 45 יום.