ה"ת 9029-01-24

תקציר

בעל רכב הגיש עתירה נגד החלטת משטרת ישראל לתפוס את רכבו בעקבות עבירה שביצע בנו בעת שנהג ברכב האמור. העותר טען כי התפיסה הייתה בלתי חוקית שכן הוא, ולא בנו, היה הבעלים של הרכב, ולכן פעולת הענישה לא הייתה מוצדקת. לחילופין, הוא הציע הפקדה בסך 5,000 שקלים לשחרור הרכב, אך בית המשפט סירב לכך, שכן הוא נמוך משמעותית משווי השוק של הרכב, המוערך בכ-105-107 אלף שקל. בית המשפט אישר את סמכות המשטרה לתפוס את הרכב לפי פקודת סדר הדין הפלילי, המאפשרת תפיסת חפצים הקשורים לביצוע עבירות. במקרה דנן, לא הייתה מחלוקת כי העבירה – חריגה מהמהירות המותרת בהפרש משמעותי, נהיגה בחוסר זהירות ואי ציות להוראות המשטרה – בוצעה באמצעות רכבו של העותר. בית המשפט הבהיר כי מעמד הבעלות על הרכב ייבחן בתיק העיקרי ולא בשלב מקדמי זה. פסיקה קודמת קבעה כי רישום הבעלות הפורמלי אינו קובע, ועל בית המשפט לבחון את הבעלות המהותית. גם טענת העותר כי הרכב שועבד ולא שולם במלואו נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי סכום הפיקדון צריך להתבסס על שווי השוק המלא של הרכב. לפיכך קבע השופט כי משטרת ישראל פעלה כדין בתפיסת הרכב והורה על שחרור הרכב בתנאי שיתקיים פיקדון של 30% מערך הרכב, בצירוף תנאים נוספים המפורטים בהליך הרלוונטי. הסכום המדויק של הפיקדון ותנאים אחרים היו אמורים להיקבע בתוך שבעה ימים מיום ההחלטה. ככלל, פסק הדין מחזק את סמכותן של רשויות אכיפת החוק לתפוס חפצים הקשורים לעבירות פליליות ואת הצורך לאזן בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי ופוטנציאל החילוט בעת הרשעה.