עב"ל 13884-08-12

תקציר

חוק הביטוח הלאומי מזכה עובדים שנפגעו בעבודה לקבל קצבת נכות בהתקיים תנאים מסוימים. ככלל, כל תאונת עבודה נבחנת לגופו בעת קביעת קצבת הנכות. עם זאת, סעיף 320(ו)(3) לחוק הביטוח הלאומי מתייחס למצבים בהם מבוטח סובל מפגיעות עבודה מרובות וקובע תקרה לסך הקצבאות כדי למנוע "כפל פנסיה". התקרה נקבעת בגובה הקצבה המקביל לשיעור נכות של 100%. המחלוקת במקרה זה נסובה סביב האופן שבו יש לפרש וליישם תקרה זו. המערערת טוענת כי יש לחשב כל קצבת נכות על בסיס התאונה הספציפית ושיעור הנכות ובסיס השכר הנלווים לה, ואילו המשיב, המוסד לביטוח לאומי, טוען להפחתת אחוזי הנכות כדי להבטיח שלא תחרוג מהתקרה. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של המערער, המתמקדת בגובה הכולל של הקצבה ולא בהפחתה מלאכותית של אחוזי הנכות. פרשנות זו נתמכת בכוונת המחוקק העומדת מאחורי קצבת הנכות, שהיא לשמש "תחליף הכנסה" המשקף את כושר ההשתכרות המרבי של המבוטח טרם פגיעתו. כל קצבת נכות תחושב בנפרד בהתאם לתאונה הרלוונטית, אך הקצבה המשולבת לא תעלה על התקרה שנקבעה על ידי בסיס השכר הגבוה ביותר מבין בסיסי השכר שנקבעו לפני הפגיעה. בנוסף, בית המשפט מותח ביקורת על היעדר דוקטרינה עקבית של המוסד לביטוח לאומי לפרשנות הסעיף. אשר על כן, הערעור מתקבל, והמוסד לביטוח לאומי מופנה לבחון את שיקולי המערער ולבצע את התשלומים המתאימים תוך נשיאה בהוצאות המערער בשתי הערכאות.