בר"מ 7142/20

תקציר

אזרח רומני נכנס לראשונה לישראל בשנת 2001 עם אשרת עבודה ונשאר בה עד שנת 2006. הוא חזר בשנת 2016 וקיבל אשרת עבודה במסגרת הסכם בין ישראל לרומניה. בשנת 2019 הוויזה שלו עמדה לפוג, והוא הגיש בקשה להארכה. עם זאת, רשות האוכלוסין וההגירה דחתה את בקשתו, בנימוק של נוהל שהגביל את הארכת ההארכה לעובדים שחזרו ל-36 חודשים. המבקש ערער על החלטה זו בבית הדין לעררים ולאחר מכן בבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר פסקו שניהם נגדו, תוך ציון כי הוא החמיר בקבלת הפנים ולא עזב את הארץ כפי שהורו לו. לאחר מכן הגיש המבקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, שגם הוא נדחה. המקרה עסק ביחסי גומלין בין שתי מערכות תקנות שונות – חוזר המאריך אשרות לעובדים זרים בבניין ונוהל המגביל את ההארכות לעובדים רומנים שחזרו. בתי המשפט מצאו כי האחרון חל על המבקש, והמשך שהייתו הבלתי חוקית בישראל אינו מצדיק עיון נוסף, מה גם שהוא לא מילא אחר צווי יציאה קודמים מהארץ. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את מומחיותם המיוחדת של בתי המשפט לעניינים מנהליים ואת סופיות החלטותיהם, תוך מתן רשות ערעור רק בנסיבות חריגות, שמקרה זה לא עמד בהן. משכך, נדחתה בקשת הערעור.