בג"צ 95/63

תקציר

פסק דין זה דן בעתירה לבג"ץ לערער על החלטת בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו בעניין בני זוג שנפרדו וחיו בנפרד שנים רבות. האישה עזבה את ישראל והתגוררה באנגליה ואילו הבעל נשאר בישראל. הבעל פנה לבית הדין הרבני כדי לחייב את אשתו להתגרש ממנו או לתת לו רשות לשאת אישה אחרת. האישה טענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות שיפוט עליה שכן היא אינה אזרחית או תושבת ישראל, ולכן בית הדין לא צריך לדון בתיק. הבעל טען כי תושבות הקבע של אשתו היא בישראל משום שנרשמה עם הגעתה לארץ, ולכן לבית הדין הרבני הייתה סמכות. השופט פסק לטובת האישה, וקבע כי פרשנותו של הבעל לחוק אינה נכונה. השופט קיבל את העובדה שהאישה אכן נרשמה בישראל, אך הבהיר כי הרישום לבדו אינו מהווה תושבות קבע. עוד הדגישה השופטת כי סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתיקים נקבעת על פי הדין הישראלי, שאינו מכיר באזרחותו הלאומית של אדם אלא במעמד התושבות שלו בישראל. עוד הוסיפה השופטת כי גם על פי המשפט המקובל האנגלי, מקום מגוריה של אישה פרודה עוקב אחר מקום מגוריו של בעלה עד שהם מתגרשים, מה שאין כן כאן מאחר והם לא התגרשו. בנוסף, ציין השופט כי בית הדין הרבני אינו יכול לדון בבקשת בעל להתיר לשאת אישה אחרת ללא נוכחותה והסכמתה של האישה הראשונה, שכן הדבר נוגד את כללי הצדק הטבעי. לפיכך החליט בג"ץ כי לבית הדין הרבני אין סמכות במקרה זה, והיעדרותה וחוסר הסכמתה של האישה היוו עילה מוצדקת להתערבותו של בג"ץ.