עת"מ 41644-06-17

תקציר

העותרים ביקשו לערער על חוקיותם של היתרי בנייה שניתנו לבזן לפרויקטי בנייה שונים במתחמה. לטענתם, ההיתרים ניתנו שלא כדין לפי סעיף 97א לחוק התכנון והבנייה, המאפשר הוצאת היתרים שאינם תואמים תכנית מאושרת בנסיבות מסוימות. העותרים טענו כי ההיתרים היו צריכים להינתן אך ורק מכוח סעיפים 97 ו-145, שהיו מטילים עליהם תקנות תכנון שונות. עם זאת, בית המשפט מצא כי העותרים נעדרי מעמד משום שלא ציינו במפורש את טענותיהם בעתירה ולא הוכיחו פגיעה ישירה באינטרסים הפרטיים שלהם. לגופו של עניין, בית המשפט פירש את סעיף 97א באופן שונה מהעותרים. היא קבעה כי הסעיף חל גם כאשר קיימת תכנית מאושרת מלפני 1950, כל עוד ההיתרים אינם תואמים אותה. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי דרישת ההוראה כי "לא תוגש התנגדות" לתכנית שהופקדה אין משמעותה כי יש למצות את ההליך התכנוני, לרבות כל העררים והעתירות. במקום זאת, היא פירשה זאת כך שההיתרים לא צריכים להשפיע על ההחלטה הראשונית בהתנגדויות. מאחר שההתנגדויות בתיק זה כבר הוכרעו, הגיע בית המשפט למסקנה כי ההיתרים ניתנו כדין לפי סעיף 97א. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי פרשנות החוק כפי שהציעו העותרים תהפוך את סעיף 97א לבלתי יעיל מבחינה מעשית, דבר שאינו רצוי בפרשנות משפטית. משכך, נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות המשפט ובהוצאות המשפט של המשיבים.