ה"פ 9485-02-17

תקציר

השופט נוקט משנה זהירות בבואו להחליט אם לדחות תביעה על הסף, ויעשה זאת רק במקרים בהם ברור שהתובע אינו יכול לקבל את הסעד המבוקש בשום פנים ואופן. התביעה במקרה זה נדחית משום שהיא אסורה על פי חוק. טענת התובעת לרישום זכויות חכירה בחלקת מקרקעין מבוססת על הסכמי מכר וחכירה משנות השישים, הנגישים לציבור בטאבו. מאחר שהמקרקעין הנדונים רשומים ומוסדרים, היה מקום לערער על כל סתירה בין ההסכמים לבין הרישום בתוך 25 שנה, דבר שהתובע לא עשה. טענת התובעים כי רק לאחרונה גילו את הטעות ברישום, למעלה מ-50 שנה לאחר חתימת ההסכמים, אינה מספיקה כדי להצדיק את השיהוי, ואינה משנה את העובדה שהתביעה התיישנה על הסף. יתר על כן, השופטת מציינת כי מדברי התובע עצמו עולה כי הייתה להם גישה למפות הטופוגרפיות הרלוונטיות כבר בשנת 1960, ובכל זאת לא ניסו לברר את הסוגיה. לפיכך התביעה נדחית מבלי לרדת לגופו של עניין, והתובע מחויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 15,000 ₪ כל אחד.