סע"ש 24613-04-22

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את התביעה הן נגד הנתבע 1 והן נגד הנתבע 2. התובעים, שהועסקו בבניית שלד על ידי הנתבעת 2, טענו כי מעסיקם היה גם הנתבע 1, או לכל הפחות כי שני הנתבעים היו מעסיקים משותפים. בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. ההסכם בין הנתבעים 1 ו-2, אשר אומת על ידי חומר הראיות, הצביע על כך שהנתבע 1 קיבל שירותים מהנתבעת 2, ולא היה מעורב בהעסקתם או בניהולם של התובעים, ולפיכך לא יכול היה להיחשב כמעסיק שלהם. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את החלתה של דוקטרינת האחריות השיורית, אשר תטיל על הנתבע 1 את האחריות לאי תשלום שכר על ידי הנתבע 2, שכן התובעים לא הביאו ראיות מספיקות המצדיקות יחס חריג זה. התובעים היו עובדים מיומנים, ששכרם היה כמעט כפול משכר המינימום, ותקופת ההעסקה הייתה קצרה יחסית. עוד ציין בית הדין כי התובעים לא התלוננו בפני הנתבע 1 על אי תשלום שכר במהלך עבודתם, ואף לא פנו לבית הדין עם גרסה קוהרנטית ועקבית לאירועים. השופט הגיע למסקנה כי על התובעים לשאת בהוצאות התיק ברף הנמוך יותר, והורה לכל אחד מהתובעים לשלם לנתבע 1 2,000 ₪, ובסך הכל 8,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום. לתובעים שמורה הזכות להגיש תביעה חדשה נגד הנתבעת 2, וניתן לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.