רת"ק 49131-01-16

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בבקשת רשות הערעור של המבקש על דברי פרסומת שהתקבלו ללא הסכמה, לפי חוק התקשורת. לאחר בחינת התיק, החליט בית המשפט להתייחס לבקשה כאל ערעור, מתוך הכרה בייעודו הייחודי של בית המשפט לתביעות קטנות לייעל את ההליכים המשפטיים עבור אזרחים מן השורה. התיק התמקד בפרשנות "חוק הספאם", שמטרתו להרתיע פרסומות לא רצויות. בית המשפט הסכים כי קיימות נסיבות חריגות המצדיקות את התערבותו בשל פרשנות שגויה של החוק על ידי בית המשפט קמא. חרף ההסכמה הראשונית לקבלת דברי פרסומת, טען המבקש כי חזר בו מהסכמה זו, שלא הוכרה על ידי המשיב. בית המשפט הבהיר כי לפי סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת, נמענים יכולים להוציא הודעת סירוב "באופן מסירת דבר הפרסומת". בית המשפט מצא כי שיטת הטיפול של המשיב במשיבה במשיכת הסכמה למיילים תואמת את הוראות החוק, שכן ההוראות ניתנו באמצעות קישור תקף. עם זאת, הדבר לא היה דומה למסרונים, שבהם לא ניתנה אפשרות סירוב כזו, בניגוד להוראות החוק. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי בגין כל אחת משבע עבירות המסרונים יקבל המבקש 500 ש"ח, בסך כולל של 3,500 ש"ח, בצירוף 2,000 ש"ח בגין שכר טרחה והוצאות, שישולמו בתוך 30 יום, או שתחול ריבית נוספת. החלטה זו מדגישה את האיזון בין הגנת הצרכן לבין מניעת ניצול לרעה של הוראות הפיצוי תוך אכיפת כוונת המחוקק להרתיע מפני פרסום בלתי רצוי.