ע"א 7217/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת להסכם חכירה שנחתם בשנת 1952 בין סעדיה עוגן למרים לוי בנוגע לחלקת אדמה. ההסכם קבע תנאים להעברת זכויות החכירה, ובשנת 1957 נחתם מסמך אישור המעיד על תשלום מלא שקיבלה מרים לוי. שני הצדדים נפטרו מאז, ומאירה הלוי, המשיבה והיורשת של סעדיה עוגן, הגישה בשנת 1994 תביעה בבקשה למתן פסק דין הצהרתי שיאשר את זכויות החכירה שלה על חלק מהנכס. המערערים, שרכשו זכויות מיורשיו של לוי, טענו כי ההסכם נכרת והתביעה חוסה תחת חוק ההתיישנות. בית המשפט המחוזי לא מצא זיוף, וערכאת הערעור נעתרה, תוך הדגשת החשיבות של אי התערבות בממצאי ערכאה נמוכה יותר, אלא אם כן קיימות טעויות ברורות. פסק הדין מתעמק בתחולתן של זכויות הוניות שנקבעו לפני חוק המקרקעין התשכ"ט-1969, וקובע כי זכויות אלה יוצרות יחסי נאמנות בין מוכר לקונה. נקבע כי תקופת ההתיישנות החלה בשנת 1985, עת רכשו המערערים את הנכס, ואפשרה את הגשתה של מאירה בשנת 1994 במועד. בית המשפט דחה את טענות המערערים בנימוק של ויתור ושיהוי, ולא ציין כל חיסרון מחמת השיהוי, שכן המערערים היו מודעים לטענותיה של מאירה באמצעות הערות אזהרה מוקלטות. בנוסף, נדחתה הטענה כי לא ניתן לבצע את ההסכם בשל איסורי מדיניות וסוגיות של חלוקת מגרשים, שכן אתגרים אלה נתפסו כברי עבירה. משכך, בית המשפט שמר על תוקפה של תביעתה של מאירה, הכיר בה כבעלת ערך כלכלי משמעותי, וחייב את המערערים לשאת בשכר טרחתה, דבר שהביא לדחיית הערעור.