עמ"נ 41581-04-23

תקציר

פסק הדין דן בתקנות הכניסה לישראל למי שאינם אזרחים ובסמכות שיקול הדעת של שר הפנים להעניק אשרות שהייה במקרים חריגים המערבים שיקולים הומניטריים מיוחדים. בית המשפט מכיר בשיקול הדעת הרחב המוקנה למשרד בעת התערבותו בהחלטות אלה רק בנסיבות חריגות בהן נפל פגם חמור או כשל בציות לחוקים מנהליים. במקרה הנתון, מצא בית המשפט כי המשיב, משרד הפנים, הפעיל את סמכותו כראוי. עוד יצוין, כי בקשת המערערת לקבלת מעמד לא גילתה נסיבות חדשות או ייחודיות המצדיקות שינוי בהחלטת המשרד, מה גם שהמערערת התגוררה רוב חייה בארץ מוצאה. עוד מדגיש בית המשפט כי שהותה הבלתי ראויה של המערערת בישראל, בניגוד לחוק, היא סיבה מספקת להצדיק את דחיית ערעורה, מה גם שהסעד המבוקש קשור לאותה אי תקינות. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות קונקרטיות לכך שלמערערת נגרם נזק ממשי עם חזרתה לארצה, וכי טענתה להתעללות מצד דודתה בפיליפינים לא נתמכת. בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים מחויבים לשאת בהוצאות המשיב. כמו כן נדרש המערער לעזוב את ישראל לאלתר.