ע"א 2038/03

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק במחלוקת חוזית על פרשנותו של הסכם מסחרי והאם יש להחיל נוהג או מנהג כללי. בית המשפט קובע כי טענת המערערת כי הצדדים התכוונו לאמץ פרקטיקה כללית בסחר העור, אשר תגביל את הסעדים העומדים לרשות המשיב במקרה של הפרת חוזה, אינה ראויה. נטל ההוכחה מוטל על המערער להוכיח את כוונת הצדדים ליישם הלכה זו, ובית המשפט מוצא כי המערער לא הביא ראיות מספיקות. החוזים בין הצדדים אינם מזכירים את הנוהג הנטען וניתן לפרשם כאימוץ הסעדים המשפטיים המוגדרים כברירת מחדל. פרשנות החוזה כרוכה בתהליך בן שני שלבים: ראשית, בחינת לשון ההסכם ושנית, בחינת התכלית העומדת מאחוריו. במקרה זה, שתיקת החוזה בעניין הסעדים, יחד עם הפיצוי המשמעותי שהוסכם עליו, מרמזים על כוונת הצדדים לדבוק בדין החל. בנוסף, טענת המערער כי תכלית החוזה תומכת בגרסתו לאירועים אינה משכנעת דיה כדי לגבור על פרשנותו של המשיב. פסק דינה של השופטת ארבל נתמך על ידי השופטות ביניש ופרוקצ'יה, המסכימות שתיהן כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה. אשר על כן, הערעור נדחה, והמערערת מחויבת לשאת בהוצאות המשפט של המשיב ובשכר טרחת עורך דין.