ע"פ 11980-12-17

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, דן בערעור שהגישה המדינה (יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים) על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שביטלה צו הריסה מנהלי שהוצא כנגד תוספת בנייה חדשה. השאלה המרכזית שעמדה לדיון היא האם ניתן להוציא צו הריסה מנהלי בגין תוספת בנייה חדשה, שנבנתה באותה מתכונת של תוספת בנייה ישנה, כאשר לגבי התוספת הישנה לא נאכפו במשך שנים רבות. **הרקע העובדתי:** ביום 4.9.2017 הוציא המערער צו הריסה מנהלי ביחס למרפסת דירה שהוסבה למטבח בנכס. הצו הודבק על המבנה, ולאחר מכן הגישה המשיבה בקשה לביטולו, שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא. **החלטת בית המשפט קמא:** בית המשפט קמא ביטל את צו ההריסה המנהלי, בין היתר, משום שקבע כי עבודות הבנייה החיצוניות הסתיימו למעלה מ-60 יום לפני הגשת תצהיר המהנדס. בנוסף, בית המשפט קמא קבע שהצו אינו נדרש לשם מניעת "עובדה מוגמרת", וכי הוצאתו במקרה זה, בו מדובר במרפסת שנסגרה לפני שנים רבות ולא נאכפה, אינה מידתית. בית המשפט הסתמך בפסיקתו על פסק דין קודם (ע"פ (י-ם) 14126-03-17 אברהים חלילה נ' מדינת ישראל). **טענות המערער:** המערער טען כי החלטת בית המשפט קמא מהווה תקדים בעייתי, שכן היא מקנה חסינות מפני צו הריסה מנהלי למי שמחליף תוספת בנייה ישנה שלא נאכפה בתוספת חדשה. לטענת המערער, התוספת החדשה שונה בנראותה מהישנה, מכערת את הבניין ונוגדת הוראות תב"ע. כמו כן, המערער טען שהצו נדרש למניעת "עובדה מוגמרת" וכי יש עניין ציבורי בביצועו. בנוסף, נטען כי נפלו פגמים מהותיים בהחלטת בית המשפט קמא, לרבות סתירות פנימיות והסתמכות שגויה על פסק דין "חלילה". **טענות המשיבה:** המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, תוך שהיא סומכת על החלטת בית המשפט קמא. נטענו טענות מקדמיות לגבי איחור בהגשת הערעור וביטול הצו עקב חלוף מועדים. לגופו של עניין, נטען כי בית המשפט קמא לא קבע הלכה חדשה, אלא פעל בגדרי סמכותו לקבוע כי הצו אינו מידתי בנסיבות המקרה. כן נטען כי עבודות הבנייה החיצוניות הסתיימו מעל 60 יום טרם מתן התצהיר, וכי הצו אינו נדרש למניעת "עובדה מוגמרת". כמו כן, נטען כי הסתמכות על פסק דין "חלילה" הייתה מוצדקת. **הכרעת בית המשפט לערעורים:** בית המשפט לערעורים קיבל את הערעור ודחה את החלטת בית המשפט קמא, תוך שהוא מתבסס על שתי עילות מרכזיות: 1. **איחור בהגשת הערעור:** בית המשפט קבע כי המערער לא הציג טעם ממשי וסביר לאיחור של 9 ימים בהגשת הערעור. לאור תכליתו של צו ההריסה המנהלי, שהיא הליך מהיר, היה מצופה מהמערער להגיש את הערעור באופן מיידי. נימוק "חגי ישראל וכשל טכני" אינו מצדיק הארכת מועד, במיוחד כאשר האינטרס הציבורי בבירור יכול להתממש גם באמצעות הגשת כתב אישום. לאור זאת, הערעור נדחה על הסף בשל האיחור. 2. **דינה של תוספת בנייה חדשה במקום ישנה:** למעלה מן הצורך, דן בית המשפט גם בשאלת יסוד הדיון. בית המשפט דחה את ההסתמכות על פסק דין "חלילה", וקבע כי אין להשוות בין שיפוץ גג מבנה קיים (שם ניתנה ההחלטה) לבין הריסת בניה קודמת ובניית מבנה חדש לחלוטין במקומו. לדידו של בית המשפט, במקרה הנדון, מדובר ב"בנייה חדשה מן היסוד", ולא בשיפוץ. לפיכך, הוצאת צו הריסה מנהלי בעת הבנייה או בסמוך לסיומה הייתה לגיטימית, ואין מקום לצמצם את סמכות האכיפה המנהלית רק משום שהתוצאה הסופית דומה לבנייה הקודמת. בכך, בית המשפט למעשה הופך את קביעת בית המשפט קמא, וקובע כי תוספת בנייה חדשה, אף אם היא תופסת את מקום בנייה ישנה שלא נאכפה, עדיין מהווה עילה להוצאת צו הריסה מנהלי, ואין לראות בה "עובדה מוגמרת" כזו שתמנע את ההליך המנהלי. **החידוש המשפטי והעקרונות:** * **פרשנות הליך הריסה מנהלי:** פסק הדין מדגיש את תכליתו של צו ההריסה המנהלי ככלי אכיפה מהיר ויעיל נגד בנייה בלתי חוקית, במטרה למנוע קביעת עובדות מוגמרות. * **הבחנה בין שיפוץ לבנייה חדשה:** בית המשפט מחדד את ההבחנה בין שיפוץ מבנה קיים, שבו עשויה להינתן התחשבות מסוימת, לבין הריסת בנייה קיימת ובניית מבנה חדש תחתיה. במקרה האחרון, המערכת המשפטית רואה בכך בנייה חדשה, אשר לגביה יש צורך באכיפה מנהלית מיידית. * **השפעת איחור בהגשה:** הדחייה על הסף בשל איחור בהגשת ערעור מדגישה את החשיבות של עמידה בלוחות זמנים, במיוחד בהליכים מנהליים מהירים, וכן את הצורך בהצגת נימוקים משמעותיים להצדקת איחורים. * **עוצמת הראיות:** אף על פי שבית המשפט קמא מצא כי עבודות הבנייה לא הסתיימו, בית המשפט לערעורים, בבחינה מחודשת, מצא כי הבנייה "גופא הסתיימה", אך שלב התקנת החלקים הסופיים (ארונות, תאורה, ברזים) מלמד שהבנייה הסתיימה לאחרונה. עם זאת, החלטת בית המשפט לערעורים מבוססת בעיקרה על פגם פרוצדורלי (איחור בהגשת הערעור) ועל פרשנות מהותית שונה לסוגיית הבנייה החדשה. בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו, אך גם קבע הלכה מחייבת כי אין לראות בבניית תוספת בנייה חדשה במקום בנייה ישנה שלא נאכפה, כאילו מדובר ב"עובדה מוגמרת" המונעת הוצאת צו הריסה מנהלי, וזאת בניגוד להחלטת בית המשפט קמא.