ע"פ 102/09

תקציר

במקרה דנן, הוגש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר הרשיע את המערער בשורה של עבירות מין בבנותיו הקטינות, לרבות אונס, ניסיון אונס, מעשה סדום ומעשה מגונה ועוד. המערער זוכה מאשמת מעשה מגונה אחת, אך נגזרו עליו 20 שנות מאסר וחויב לפצות את הקורבנות. החלטת בית המשפט המחוזי הסתמכה במידה רבה על עדויותיהם המהימנות של שתי המתלוננות, ח.מ. וא.מ., שסיפרו על אירועים טראומטיים ספציפיים, שנתמכו בראיות טיפוליות המאששות את גרסאותיהם כעולות בקנה אחד עם התנהגויות אופייניות לנפגעי עבירות מין. למרות סתירות בעדויותיהם, קבע בית המשפט כי אין בהן כדי לערער את מהימנותן הכוללת. בנוסף, המערער לא הצליח לבסס את הגנתו על מניעיהם הנטענים לאיבה אישית. באשר להליך החקירה, כל מחדל לא נחשב מהותי מספיק כדי להצדיק זיכוי. גזר הדין נמצא הולם בהתחשב בחומרת העבירות, חוסר החרטה של המערער והערכת מסוכנות מינית עתידית. לפיכך, אישר בית המשפט לערעורים את החלטת בית המשפט המחוזי, אישר הן את ההרשעה והן את גזר הדין, תוך שימת דגש על עשיית הצדק הגבוהה בתיקים הנוגעים לעבירות מין בתוך המשפחה.