ע"א 3369/98

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על חישוב הפיצוי לחוכר קרקע חקלאית ממינהל מקרקעי ישראל (המינהל), בעקבות הסכם פשרה בין הצדדים לסיום החכירה עקב שינוי ייעוד הקרקע. ההסכם הציע לחוכר, רוזנטל, שתי חלופות לחישוב הפיצויים, האחת על בסיס חוזה החכירה והשנייה על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל. האפשרות הראשונה כרוכה בקביעת הפיצוי על בסיס שווי זכות החכירה של רוזנטל בקרקע החקלאית, מבלי להתחשב בשינוי הייעוד, ומאפשרת לו לערער על ההחלטה. האפשרות השנייה מבוססת על ייעודה החדש של הקרקע ושווי השקעותיו, כפי שהוחלט על ידי ועדת הפיצויים של המינהל, ללא זכות ערעור. בית המשפט העליון קבע כי יש לפרש את החלופה הראשונה כמתייחסת אך ורק לשווי זכותו של רוזנטל להחכיר קרקע חקלאית, ואל לה לוועדה לשקול את שינוי הייעוד או הציפיות לגביו. באשר לחלופה השנייה, קבע בית המשפט כי הצדדים התכוונו להעניק סופיות הן להחלטות ועדת התגמול והן לשמאי הממשלתי, אך מדובר בעתירות מנהליות ולא בערכאות שיפוטיות. כך, רוזנטל יכול לערער על החלטת הוועדה בעניין שווי השקעותיו בבית המשפט, אם כי היקף הביקורת השיפוטית מוגבל. ערעור המינהל מתקבל, וגם ערעורו הנגדי של רוזנטל מתקבל, ומחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה נוספת.