ענ"א 39619-03-22

תקציר

פסק הדין מקבל את ערעור האב ומבטל את ההחלטה להוציא את הקטין ממשמורתו. השופט קובע כי לא התקיימו במקרה זה התנאים לצעד הקיצוני של הרחקת ילד מהוריו כמפורט בסעיף 12 לחוק הרלוונטי. ראשית, נזקקותו של הקטין לא הוכחה דיה, ורשויות הטיפול לא הגישו בקשות נוספות לנזקקותו של הקטין מאז פסק דין קודם. שנית, הצורך בהסרה לא היה מוצדק; המטרות העיקריות של ההרחקה כאמור בבקשה היו הערכה פסיכיאטרית מקיפה של הקטין וקביעת דרכי טיפול. ניתן היה להשיג מטרות אלה מבלי להוציא את הקטין ממשמורת אביו. השופטת מציינת כי ההידרדרות הממשית במצבו של הקטין החלה כארבעה חודשים לפני הגשת הבקשה, במקביל לשינוי משך השהות של הקטין עם כל אחד מההורים, ומציעה כי היה מקום להמשיך ולחקור זאת. השופטת מדגישה כי הרחקה ממשמורת ההורים צריכה להיות מוצא אחרון ומורה על טיפולים בקהילה, הגברת הפיקוח בבית האב וטיפול רגשי בקטין ובהוריו. פסק הדין מדגיש את חשיבותה של זכות היסוד של הורים לגדל את ילדיהם ואת החובה למצות את כל החלופות לפני הפרדת קטין ממשפחתו.