סע"ש 68784-12-19

תקציר

התובע, עובד, תבע את מעסיקו לשעבר, הנתבע, לפיצויים שונים הקשורים לתנאי העסקתו. התובע טען כי החל לעבוד אצל הנתבעת במאי 2014, והעסקתו נמשכה עד פברואר 2019. עם זאת, הנתבעת טענה כי התובעת החלה לעבוד באפריל 2015. מאחר שלא הוצגה הודעה בכתב על תנאי העבודה, נטל ההוכחה היה על הנתבעת, ובית הדין קיבל את טענת התובע כי העסקתו החלה באוקטובר 2014. בית הדין בחן גם את שכרה של התובעת ואת טענותיה בנוגע לתוכן התלושים. נמצא כי תלושי השכר לא שיקפו את השכר ששולם בפועל לתובע, והנתבעת לא הצליחה לספק הסבר משכנע לשינויים שנעשו בגובה השכר. בית הדין קבע כי שכרה הממוצע של התובעת עומד על 8,650 ש"ח נטו, בתוספת ערך עבודה בימי שישי, כך שסך הכל 9,900 ש"ח, התואם את חוזה העבודה. התובעת תבעה פיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר על ידי הנתבעת, שכן תלושי השכר הוכנו שלא כדין ולא שיקפו את השכר בפועל. בית המשפט פסק לתובע פיצויים בסך 25,000 ₪. בית המשפט הכריע גם בתביעות התובע להפרשים בהפרשות לקרן פנסיה ובפיצויי פיטורים, קיבל את חישובי התובע ופסק לו 12,744 ש"ח עבור קצבת פנסיה ו-25,989 ש"ח בגין הפרשי פיצויי פיטורים. התובעת תבעה החזר הוצאות נסיעה, אשר הנתבעת לא שילמה לאורך כל תקופת ההעסקה. בית המשפט קיבל טענה זו והורה לנתבעת לשלם 4,781 ₪ עבור הוצאות נסיעה. בית הדין אף הורה לנתבעת לשלם פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העבודה, כנדרש בחוק. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד על סך 380,000 ₪, בטענה כי התובע הפר את חוזה העבודה ופעל בחוסר תום לב לאחר פיטוריו. בית המשפט דחה את מרבית התביעה שכנגד, ולא מצא כל ראיה להפרת חוזה או חובת אמונים מצד התובע, למעט קשר פסול של התובע עם לקוחות באמצעות הטלפון של הנתבעת. התובע חויב לשלם לנתבע פיצויים בסך 10,000 ₪ בגין תביעה זו, ואילו התביעה לפיצויים בגין אובדן הכנסה נדחתה. בסיכומו של דבר, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע פיצויים שונים בסך של 69,405 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. התביעה שכנגד התקבלה בחלקה, וכתוצאה מכך שילם התובע לנתבע 10,000 ₪. כמו כן חויב הנתבע לשאת בהוצאות התובע, לרבות 7,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.