ע"א 1639/97

תקציר

במקרה דנן הובאה מחלוקת בין המערערים לבין המשיב על הסכם לבית המשפט המחוזי, שם הוכרעה "בדרך של פשרה" לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בית המשפט קבע כי המשיב אינו חייב בפיצוי המערערים, ועורר ערעור שתהה האם בית משפט הדן בתיק "בדרך של פשרה" יכול לפסוק על בסיס הדין המהותי. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי והבהיר כי לפי סעיף 79א, לשופטים שיקול דעת לקבל החלטות שעשויות לעלות בקנה אחד עם הדין המהותי אם הן נראות צודקות. משמעות הדבר היא שפשרה אינה מחייבת מטבעה חלוקה שוויונית בין הצדדים אם התוצאה המשפטית מחייבת ניצחון מוחלט של צד אחד. בפסק הדין הודגש כי בתי המשפט אינם מוגבלים לחלק תביעות באופן מכני, אלא יש להם סמכות לבסס החלטות על שיקולים פרוצדורליים או מהותיים, בהתאם למה שהם מוצאים לנכון. בנוסף, פסק הדין הדגיש כי צדדים יכולים להתגונן מפני פסיקה הניתנת אך ורק על פי הדין המהותי על ידי הגדרה ספציפית של היקף הפשרה בהסכמיהם. מאחר שהמערערים לא הגבילו את בית המשפט מלפסוק על פי הדין המהותי, נדחה ערעורם, תוך קיום פסק הדין המקורי ופסיקת הוצאות למשיב. חוות הדעת שהביעו השופטים אילן וטירקל דגלה בכך שגם כאשר עסקינן בפשרות, על בתי המשפט לאזן בין שיקולי משפט לבין עקרונות שוויוניים רחבים יותר, ולאפשר חפיפה מסוימת עם הדין המהותי כאשר הדבר מוצדק.