ע"א 46274-10-10

תקציר

התיק נסוב סביב חוזה שכירות מסחרי וחוק הגנת הדייר. המשיבים, שהם ילדיהם של השוכר המקורי ואשתו המנוחה, ביקשו לקבל מעמד של "דייר נדחה" לאחר מות אמם בשנת 2005. מעמד זה יאפשר להם לרשת את החכירה. עם זאת, המערערים, שהם המחכירים, ערערו על טענת המשיבים וטענו כי לא עמדו בתנאים הקבועים בסעיף 27(ב) לחוק הגנת הדייר. לגופו של עניין, המשיבים לא הוכיחו כי העסק שהתנהל בנכס המושכר היה הכרחי לקיומם. בית המשפט הסכים עם פרשנותם של המערערים לחוק. בית המשפט קבע כי המשיבים, כילדיהם של הדייר המקורי ויורשו, נדרשו לקיים את סעיף 27(ב) ולהוכיח את נחיצות העסק לקיומם. מאחר שהמשיבים לא הביאו ראיות מספיקות כדי לעמוד בדרישה זו, הם לא היו זכאים למעמד של "דיירים דחויים". זאת ועוד, בית המשפט קבע כי השוכר המקורי היה למעשה השותפות ולא אביו של המשיב המנוח, שכן חוזה השכירות הראשוני נחתם עם השותפות. ממצא זה תומך עוד יותר במסקנה כי המשיבים אינם יכולים להיות זכאים למעמד של דייר מוגן. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את תביעת המשיבים לחוזה השכירות והורה להם לפנות את הנכס בתוך 30 יום. ההחלטה גם ביטלה את ההוצאות הקודמות שנפסקו נגד המערערים וקבעה כי המשיבים יישאו בהוצאות המערערים, בצירוף סכומים נלווים נוספים. פסק דין זה פוגע באופן משמעותי בזכויות המשיבים, שכן הוא לא רק שולל מהם את המושכר אלא גם מערער את יציבותם הכלכלית, נוכח הצורך לפנות את הנכס.