עת"מ 29935-02-23

תקציר

המקרה נסוב סביב פרשנותו של חוק הדיור הציבורי והאם העותרים, שחתמו על חוזה שכירות לדירה ציבורית אך לא עברו לגור בה מספר שנים, זכאים לרכוש את הדירה על פי החוק. הנושא המרכזי הוא כיצד מחושבת תקופת המגורים בת חמש השנים והאם יש לספור רק את זמן המגורים בפועל. בית המשפט מגיע למסקנה כי לשונו הברורה של החוק ותכליתו תומכות בעמדת המשיבים כי יש להתחשב רק בתקופת המגורים בפועל. החוק מחייב מגורים חוקיים, וכל חריגה מכלל חמש השנים מוזכרת במפורש בחוק, דבר המצביע על כך שאין לספור תקופות של אי מגורים. יתר על כן, העותרים היו ערים לכך שהחזקתם בדירה עלולה להתעכב, ולכן השיהוי אינו יכול להצדיק את ספירת התקופה אחרת. מאחר שהעותרים לא מילאו אחר דרישות החוק לרכישת הדירה הציבורית, אין לבית המשפט עילה להתערב בהחלטת משרד השיכון ועליו לדחות את העתירה. פסק הדין מדגיש את אופיו המצומצם של הדיור הציבורי ואת הצורך לחלק אותו בצורה הוגנת, התומכת בפרשנות מצמצמת של החוק. מאחר שפג תוקפו של חוק הדיור הציבורי, לא ניתן להחיל אותו על מצבם של העותרים, אף שלא סיימו את תקופת המגורים בת חמש השנים. לבסוף, בית המשפט מציין כי העותרים יוכלו להגיש בקשה מחודשת אם תתקבל הצעת חוק להארכת החוק, אשר עשויה לאפשר להם למנות את כל תקופת מגוריהם.