עת"א 2504-05-16

תקציר

עותר שהורשע בעבירות מרמה חמורות, לרבות ניצול תמימותן ועוגמת נפשן של שלוש משפחות, נידון ל-45 חודשי מאסר בפועל וחויב לשלם סכום פיצויים גבוה. לאחר שריצה שני שלישים מעונשו, הוא הופיע בפני ועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. הדירקטוריון סירב בנימוק שהוא לא שילם את הפיצויים. העותר טען כי עשה אינספור ניסיונות לשלם אך מצבו הכלכלי לא איפשר לו. עם זאת, הוועדה סברה כי טענותיו אינן משכנעות, מה גם שהוא לא סיפק את המסמכים הדרושים לתמיכה בטענותיו, וקבע כי התנהגותו בנוגע לאי התשלום פעלה נגדו. סוגיית אי התשלום, בהתחשב באופי פשעיו, קיבלה משקל משמעותי ונחשבה לגורם מכריע. החלטת הוועדה הושפעה גם מהדגש החקיקתי על חשיבות תשלום הפיצויים לנפגעים. מאחר שהעותר לא שילם ולו חלק מהפיצויים ולא הציג תוכנית פירעון ישימה, הגיע הוועד למסקנה כי לא מגיע לו שחרור מוקדם. בית המשפט הסכים עם השיקול המדוקדק של הוועדה ודחה את ערעורו של העותר, תוך שהוא מדגיש כי שחרור מוקדם הוא חיסיון ולא זכות, וכי החלטת הוועדה הייתה סבירה.