עת"מ 14456-09-17

תקציר

העותרת שלחה משלוח סחורות לעזה אשר יורט על ידי המשיבים וחלק מהסחורות נתפסו בנימוק שמדובר בציוד דו-שימושי, קרי ציוד בעל שימושים אזרחיים וצבאיים כאחד, שהעברתו לעזה טעונה רישיון. חלק מהטובין נתפסו לפי סעיף 56(ה)(1) לחוק המאבק בטרור, שכן הם אכן היו ציוד דו-שימושי שלא התקבל לגביו רישיון. העותר לא חלק על כך. המחלוקת הייתה לגבי יתרת הטובין, שלטענת העותר לא היו צריכים להיתפס מאחר שלא היו ציוד דו-שימושי ונשלחו בתום לב. בעתירה נטען כי חוק המאבק בטרור קובע כי יש להפריד מהם טובין מותרים המעורבים במוצרים אסורים ולתפוס רק את האחרונים. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי החוק מסמיך אותם לתפוס את כל הטובין הנשלחים יחד עם ציוד דו-שימושי ללא רישיון, לרבות הטובין המותרים, שכן הם נחשבים לאמצעי להעברת הציוד האסור. לטענתם, מדובר בניסיון הסתרה, מה גם שחלק מהפרטים על הסחורה הדו-שימושית הושמטו מתעודות המשלוח. בית המשפט הסכים עם פרשנותו של העותר לחוק. בית המשפט קבע כי תכליתו של חוק המאבק בטרור היא לאזן בין סמכויות הרשויות להילחם בטרור לבין זכויות הפרט, וכי פרשנותם של המשיבים תבטל את ההוראות שמטרתן להגן על זכויות הפרט. בית המשפט מצא כי העותרת פעלה בתום לב ולא ניסתה להסתיר את הציוד הדו-שימושי; לפיכך, חזקת האשמה לגבי אמצעי ההעברה לא חלה במקרה זה. בית המשפט הדגיש כי עצם הימצאותם של טובין מותרים לצד טובין אסורים אינה מספיקה כדי להצדיק את תפיסתם, במיוחד כאשר הטובין המותרים היו גלויים, ניתנים להפרדה, ולא שימשו בפועל להסתרת הטובין האסורים. זאת ועוד, התנהלות המשיבים במקרים אחרים נראתה כסותרת את טענותיהם בתיק זה. לפיכך קבע בית המשפט כי יש להשיב לה את טובין של העותרת, שאינם ציוד דו-שימושי. המשיבים חויבו לשלם לעותר הוצאות בסך 7500 ₪.