ע"א 6574/99

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשאלה האם צד שלישי המחזיק בכספי חייב, בשל שעבוד זמני, חייב לשלם לחייב הן את סכום הקרן והן את הפרשי ההצמדה בתוספת ריבית עם פקיעת השעבוד. חברת ביטרמווד בע"מ, החייבת, צירפה את כספיה באופן זמני בעקבות מחלוקת, אך התעוררו סיבוכים כאשר משרד הבינוי והשיכון, שהחזיק בכספים, לא הצליח להעבירם לאחר השעבוד בתוספת זיקה וריבית. המפרק טען כי אי עשיית כן מהווה עשיית עושר ולא במשפט, שכן היה על המשרד לשמור על ערכם הריאלי של הכספים בעת ההחזקה. בית המשפט המחוזי צידד במפרק, והכניס את הנושא לדיני עשיית עושר ולא לחובות משפטיות קפידות. הם מצאו כי ייתכן שהמשרד התעשר על ידי ניכוי סכומים עודפים מעבר לשעבוד ואי שחרור מיידי של הכספים. בית המשפט הדגיש כי בהיעדר ראיות מפורשות לאי שימוש, חזקה על המחזיקים כי הם עושים שימוש עקיף בכספים המוחזקים לתועלת כספית. בערעור שהגיש המשרד נטען כי כגוף ממשלתי הוא מוגבל על פי חוק מלהרוויח או להשקיע כספים כאלה. הם טענו כי תפקידם נטול עשייה, וטענו כי האחריות מוטלת על החייב והנושים לכל גידול או הפסד הקשור להשקעה. בית המשפט העליון השלים עם התקופה הארוכה של החזקת כספים שלא כדין בשל היעדר צו פורמלי של בית המשפט לפירוק השעבוד, אך חלק על חזקת ההתעשרות ללא תשתית עובדתית ברורה. היא הפנתה לבחינה נוספת של בית המשפט המחוזי כדי לקבוע האם המשרד אכן נהנה במהלך השעבוד, והדגישה כי חישובים על איחור בתשלומים צריכים לעמוד בעקרונות דיני החוזים. בסופו של דבר, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בירור עובדתי בשאלה האם המשרד אכן הפיק רווחים בלתי צודקים במהלך תקופת ההחזקה, תוך הדגשת העובדה שלא היו הוצאות מוצדקות ואישר את תפקידו של המשרד כמתחייב מנסיבות שיפוטיות ולא מבחירה.