ת"א 148/84

תקציר

התובעת, חברה שבבעלותה קרקע בשטח המיועד לשימוש חקלאי, טוענת כי תכנית מתאר חדשה לאזור הפחיתה משמעותית את שווי הקרקע שלה, ומזכה אותה בפיצוי מהוועדה המקומית לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה. לטענת החברה, היא רכשה את הקרקע מתוך כוונה לבנות בית מגורים לשימוש חקלאי, דבר שהותר על פי התוכנית הקודמת. עם זאת, בית המשפט קובע כי הקרקע הוגדרה כקרקע חקלאית בשנת 1971, מה שהגביל את השימוש בה לייצור חקלאי. בעוד שהתוכנית הקודמת חזתה חלוקה מחדש של הקרקע לחלקות קטנות יותר עם בתי מגורים לחקלאים, תהליך זה מעולם לא התרחש בשל מורכבויות מעשיות. התוכנית החדשה, שנכנסה לתוקף בשנת 1982, הגבילה עוד יותר את השימוש בקרקע למטרות הקשורות ישירות לייצור חקלאי, וביטלה את האפשרות להקים מבני מגורים. בית המשפט מגיע למסקנה כי זכותה של החברה לבנות בית מגורים הוגבלה קשות כבר בתוקף הייעוד משנת 1971, ולתכנית החדשה הייתה השפעה נוספת מינימלית. יודגש כי החברה לא ניסתה לקבל היתר לבנייה למגורים על פי התכנית הישנה, וההכרזה על הקרקע כקרקע חקלאית היוותה מגבלה משמעותית כשלעצמה. בנוסף, גורמים חיצוניים כגון כביש מהיר סמוך ומתקן ביטחוני הגבילו את השימוש הפוטנציאלי בקרקע. בית המשפט מקבל את טענת הנתבעים כי השינוי בתכנית נופל בגדר סעיפי הפטור שבסעיף 200 לחוק התכנון והבניה, הפוטר ועדות מקומיות מתשלום פיצויים בגין שינויים בייעוד הקרקע או בשטח שהם סבירים ואינם מצדיקים פיצוי. ירידת ערך הקרקע בעקבות התוכנית החדשה מוערכת בכ-10%-15%, מה שנחשב סביר. יתר על כן, בית המשפט מציין כי זכויות החברה היו מוגבלות מאוד עוד לפני התוכנית החדשה, ולכן ההגבלות החדשות אינן בלתי מוצדקות. כתוצאה מכך, התביעה לפיצויים נדחית. שני הצדדים פטורים מתשלום הוצאות משפט זה לזה בשל הטיפול הלקוי בתביעת הפיצויים על ידי הנתבעים ופערי ההתנהגות המשמעותיים שמפגינים שני הצדדים.