בג"צ 4956/20

תקציר

במקרה הנדון הוגשו עתירות נגד החלטת הכנסת מיום 15.7.2020 למנות שני נציגי קואליציה לוועדה לבחירת שופטים. העותרים טענו כי החלטה זו מפרה מנהג חוקתי מחייב לכאורה המחייב לפחות חבר ועדה אחד להיות מהאופוזיציה. העתירות מצטטות תקדים מ-2017 מפרשת אבירם, שדן במנהג חוקתי, אך טרם הוכרע באופן סופי על אופיו המחייב במשפט הישראלי. פסק דינו של השופט הנדל מאבירם רמז כי היעדר ייצוג אופוזיציוני יכול להוות סוגיה משפטית, אך אינו מוחלט דיו כדי להיחשב כחוק מחייב. בחינת פרקטיקות היסטוריות העלתה תקופות שבהן שני נציגי הוועדות היו מהקואליציה, וטענו נגד מנהג עקבי. ההיסטוריה החקיקתית הראתה גם כי ניסיונות העבר לחוקק חוקים לייצוג האופוזיציה בוועדה לא צלחו, דבר המשקף היעדר "תודעה חיובית" מחייבת או הכרה במנהג כזה. יתר על כן, המסגרת המשפטית, לרבות חוק היסוד וחוק בתי המשפט, לא ציינה ייצוג אופוזיציוני, ולא הותירה מרווח להתגבשות משפטית של מנהג כזה. הממשלה הנוכחית, בהיותה ממשלת אחדות, מסבכת עוד יותר את תחולת המנהג הנטען, בהתחשב באופייה הלא הומוגני של הקואליציה. מעשית, העותרים נתקלו בקשיים בקביעת סעדים הניתנים לאכיפה, שכן בהצבעות חשאיות ובכללי הצבעה חסרים מנגנונים שיבטיחו ייצוג לאופוזיציה. העתירות נדחו בסופו של דבר משום שלא הצליחו להתגבר על משוכות משפטיות ומעשיות שונות, ובהן היעדר מנהג חוקתי מוכח והיעדר מנגנוני חקיקה או תקדים היסטורי שיתמכו באכיפה. בעוד שבית המשפט הכיר בכדאיות הנורמטיבית של ייצוג אופוזיציוני לעצמאות שיפוטית, הוא לא מצא בסיס משפטי לחייב ייצוג כזה. ההחלטה מדגישה את המורכבות והמגבלות של אכיפת מוסכמות חוקתיות באמצעים שיפוטיים, במיוחד בתוך הגוף המחוקק.