ת"א 48049-12-19

תקציר

במקרה דנן, התובעים, המייצגים את עזבונו של המנוח קאסם סולימאן סאלח, הגישו תביעה לפיצויי הפקעה בגין חלקות בכפר ג'וליס שהופקעו על ידי מדינת ישראל בשנות השבעים. התביעה התבססה על פסקי דין שונים משנות ה-80 שהכירו בזכאותו של סאלח לפיצויים בגין החלקות המופקעות, למעט חלקה 6, שם היו שנויות במחלוקת ראיות בנוגע לתשלום לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. התובע מס' 4 טען כי קיים הסכם המעביר את זכויות המנוח אליו, אולם נמצא כי אי עמידה בתנאי תשלום בפסק הדין המקורי מבטלת טענה זו. לגבי יתר החלקות בחן בית המשפט האם תקופת ההתיישנות חוסמת את התביעה. "הלכת ארידור" קבעה כי תביעות לפיצויי הפקעה עוברות תקופת התיישנות של שבע שנים, אשר התובעים חרגו ממנה באופן משמעותי. התובעים טענו כי התכתבויות והודעות רמ"י משנת 2016, שהציעו לעצור את הספירה לאחור של תקופת ההתיישנות, צריכות להגן על תביעתם. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הודעות אלה נגעו רק לתביעות מתמשכות ומתועדות דין, והתובעים, במיוחד לאחר שנת 2017, לא עמדו בדרישות רמ"י לתיעוד, ולכן תביעתם הוגדרה כבלתי פעילה. בנוסף, הובהר כי פסקי דין המצהירים על זכאות אינם מאריכים את תקופת ההתיישנות שכן הם אינם מעניקים סעד ספציפי או ביצוע פסק דין. משכך, בשל חלוף תקופת ההתיישנות והיעדר עילה מהותית, נדחתה התביעה. למרות התוצאה השלילית עבור התובעים, שעמדו ללא פיצוי בגין הקרקעות שהופקעו, נמנע בית המשפט, מתוך הכרה בנסיבות, מלפסוק הוצאות משפט נגדם.