ת"א 4357-03-21

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת התובעים ופוסק לטובתם. מהראיות עולה כי חלקה 7, לרבות יתרת החלקה, הוקנתה לאפוטרופוס הירדני ולאחר מכן הועברה לידי התובע. בעוד הנתבעים חכרו חלק מהחלקה הידועה כיתרה מהאפוטרופוס הירדני, אדמות הבית לא היו חלק מהשטח המוחכר. יתרת החלקה שימשה גם היא בחלקה כבית קברות יהודי. טענות הנתבעים כי החזיקו בדיירות מוגנת על כל החלקה, לרבות אדמות הבית, נדחות כבלתי עקביות וסותרות את חומר הראיות. בית המשפט דוחה גם את טענות הנתבעים לבעלות או לדיירות מוגנת על יתרת החלקה, שכן מדובר בקרקע ציבורית שאינה בת התיישנות, והנתבעים אינם יכולים לטעון בו זמנית ל"חזקה נוגדת". זאת ועוד, הנתבעים הפרו את הסכם החכירה בכך שאישרו לאפגני להשתמש בקרקע ושינו את תנאי החכירה. לפיכך, עומדת לתובעת הזכות לסיים את החכירה, והשימוש המתמשך של הנתבעים בחלקה מהווה עילת תביעה יומיומית, המונעת את התיישנות התביעה. כתוצאה מכך, ניתן צו לסילוקם, יחד עם כל אדם וחפץ, מיתרת החלקה, כאשר המועד האחרון נקבע ל-1 במרץ 2024. הנתבעים נדרשים גם לכסות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 12,000 ₪.