עמ"ש 22933-10-14

תקציר

פסק הדין מתאר את הניסיונות הנרחבים שעשו השופטים ליישב את הסכסוך בין אב למשפחת בנו, שהתגוררו בדירה הרשומה על שם האב. הבן טען כי הדירה ניתנה לו ולמשפחתו במתנה, בין אם על ידי סבו וסבתו ובין אם על ידי אביו, אך השופטים לא מצאו טעם בטענה זו. הראיות הראו כי הסבים והסבתות הורישו את הקרקע לבניהם, והאב מעולם לא רשם את הדירה על שם הבן ושמר על השליטה בה. השופטים הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי הבן ומשפחתו קיבלו רק רישיון ניתן לביטול להתגורר בדירה, וכי האב לא התחייב שלא לשלול רישיון זה. יתר על כן, השופטים מצאו כי טענותיו של הבן בדבר השתק שיפוטי - שהתבססו על תצהירו בפני המוסד לביטוח לאומי - אינן מבוססות. נסיבות התצהיר לא הצביעו על חוסר תום לב מצד האב, במיוחד בהתחשב בכך שבתחילה התיר לבנו להתגורר בדירה ללא הגבלת זמן. השופטים קיבלו גם את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא כי הבן ומשפחתו לא בנו את שני החדרים הראשונים בדירה, וכי כל עבודות הבנייה שביצעו נועדו לצרכיהם, ללא כל תמורה. למרות הנסיבות הקשות של הבן ומשפחתו, השופטים אישרו את זכויותיו הקנייניות של האב, והורו למשפחת הבן לפנות את הדירה. עם זאת, הם פסקו לטובתם בנוגע לסכום הפיצוי המגיע להם, והגדילו אותו ב-25 אלף שקל לסך של 71,460 שקל, אותם יצטרך האב להפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום. לבן ולמשפחתו ניתנו 90 יום לפנות את הדירה, ולאחר מכן ישוחררו להם הפיצויים. בנוסף, חויב כל צד לשאת בהוצאותיו המשפטיות.