ע"א 235/59

תקציר

עניינו של פסק הדין בתביעת נזיקין שהגישו המערערים, י' וט' אלחנקי, שבנם הקטין נפטר במהלך ניתוח בבית החולים נהריה. התביעה, בסך 15,000 לי"ג, הופנתה נגד ד"ר ח. פולק (המשיב מס' 1), רופא מרדים (המשיב מס' 2) ומועצת הרשויות המקומיות (המשיבה מס' 3). המערערים טענו כי מותו של בנם יוחס לרשלנות הרופא המרדים. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם, והוביל את המערערים לערער לבית המשפט העליון. השופט כהן נתן את פסק הדין, קיבל את הערעור והורה למשיבים 2 ו-3 לשלם פיצויים. הנושא המרכזי היה נטל ההוכחה. המערערים ביקשו להעביר נטל זה אל המשיבים, תוך הסתמכות על סעיף 54 לפקודת הנזיקין האזרחיים, תש"ד-1944. סעיף זה מאפשר לתובע להעביר את נטל ההוכחה לנתבע אם הוא יכול לקבוע כי הנזק נגרם על ידי חפץ שהיה בשליטת הנתבע, התובע לא ידע או אמצעים לדעת את הגורם האמיתי לנזק, וסביר יותר להניח שהנזק נגרם כתוצאה מרשלנות הנתבע מאשר לא. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערים בעניין תחולת סעיף 54, וקבע כי נסיבות המוות מצביעות על רשלנות מצד הרופא המרדים. מספר גורמים תרמו למסקנה זו. ראשית, סיבת המוות – הרדמה – הייתה בשליטתם המלאה של המשיבים. שנית, המערערים לא ידעו את סיבת מותו המדויקת של בנם. שלישית, ההסתברות לרשלנות עלתה על אפשרויות אחרות, בהתחשב באופיו החריג של המוות במהלך ניתוח פשוט יחסית ובהיעדר הסברים סבירים אחרים. יתר על כן, מותו של הרופא המרדים גרם לכך שלא הייתה עדות ישירה להפרכת הרשלנות. בית המשפט שקל גם את האפשרות של רשלנות במתן חומרי הרדמה, היעדר סימני אלרגיה והיעדר בדיקה יסודית לפני הניתוח. השופט כהן הדגיש כי הרופאים אינם מבטחים וכי מדע הרפואה אינו חסין מטעויות. עם זאת, הנסיבות הצביעו על הסתברות גבוהה יותר לרשלנות מאשר סיבות אחרות. מאחר שהמשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה שהועבר אליהם, קיבל בית המשפט העליון את הערעור ומצא את המשיבים 2 ו-3 אחראים לנזקים. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת נזקים.