ת"א 26069-03-12

תקציר

התיק סובב סביב מספר הסכמי ממון וצ'קים עליהם חתמו הנתבעת, דודאי אתי, ובעלה לשעבר, דוד, בנוגע להלוואה מהתובעת, שלי נרקיס. המחלוקת העיקרית היא האם אתי חתמה על המסמכים מרצון וביודעין או שחתימתה זויפה. השופט בוחן ביסודיות את הראיות והעדויות, החל מנטל ההוכחה הרובץ על נרקיס להראות כי החתימות על המסמכים הן אכן של אתי. שתיים מתוך שלוש חוות דעת מומחים שמונו על ידי בית המשפט מודות בסתירות בחתימות. השופט מקבל את הסברה של הנתבעת כי חתימתה זויפה על מסמכים מסוימים אך לא על אחרים, וקובע כי אין זה סביר שדוד יזייף חתימות מסוימות ולא אחרות אם תהיה לו היכולת לעשות כן. הוכח כי אתי חתמה על הסכם ההלוואה הראשון, מתוך הכרה במודעותה לתוכנו ובהסכמתה, למרות טענותיה כי חתמה בלחץ דוד. השופטת מוצאת את גרסתה לאירועים בלתי סבירה, במיוחד לאור חריפותה העסקית ומערכת היחסים הטובה שחלקה עם דוד באותה עת. בנוגע להארכה ולהסכם השני, השופט פוסק לטובת התובעת, נרקיס, וקובע כי אתי חתמה עליהם ומסרה אותם מרצונה, למרות הכחשתה. השופטת מציינת את היעדר הראיות התומכות בטענותיה של אתי ואת הקשר העסקי בינה לבין דוד כנימוקים להחלטה זו. לגבי השיקים שהוצגו במסגרת ההסכמים, קובעת השופטת כי אתי חתמה על שניים מהם - שיקים בשווי 231 אלף שקל ו-1,080 אלף שקל - ומסרה אותם מרצון, במישרין או באמצעות דוד. עם זאת, השופטת אינה מוצאת ראיות מספיקות לכך שאתי חתמה על השיק השלישי על סך 1,155,000 ₪ ולכן פוסקת נגד נרקיס בנקודה זו. השופטת דוחה גם את תביעותיו של נרקיס לריבית ולפיצוי מוסכם המוזכרות בהסכמים, וקובעת כי ההסכמים אינם מפרטים את שיעורי הריבית וכי יש להחיל פרשנות מצמצמת המוטה לטובת הלווה. לסיכום, אתי אחראית לשלם לנרקיס את סכומי הקרן של השיקים עליהם חתמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמתחייב בחוק ממועדי הפירעון הנקובים. בנוסף, היא חויבה לשלם לנרקיס הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 75 אלף שקל.