ע"ע 7481-12-18

תקציר

פסק הדין המדובר נובע מתביעתה של עובדת לשעבר נגד מעסיקה לשעבר בגין פיצויים שונים הקשורים להעסקתה, לרבות אי הודעה לעובדת על תנאי העסקתה, ולשון הרע בעקבות פיטוריה. בית הדין האזורי קיבל חלקית את תביעת העובד והורה למעסיק לשלם 20,000 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת, ו-5,000 ₪ בגין לשון הרע, לצד תשלומים נוספים. המעסיק ערער על פסק הדין ובמקביל ביקש עיכוב ביצוע, נשוא פסק דין זה. הבקשה נסובה סביב השאלה האם יש לחייב את המעסיק לשלם את הסכומים שנקבעו בפסק הדין בזמן שערעורו תלוי ועומד. המעסיק טוען כי נגרם לו עוול מפסק הדין, וכי אי תשלום עד להכרעת הערעור לא יגרום נזק לעובד, מה גם שמדובר בחברה המעסיקה עובדים רבים. מנגד, טוען העובד כי הבקשה לוקה בחסר, וכי ערעורים אינם מעכבים אוטומטית את ביצוע פסק הדין, במיוחד בעניינים כספיים. השופט היושב בדין פותח ומציין כי זוכי פסק דין זכאים בדרך כלל למימוש מיידי של פסק דינם, וכי ערעורים אינם מעכבים אוטומטית את ביצועם. עיכוב ביצוע הוא חריג, השמור בדרך כלל כאשר הנזק הפוטנציאלי למבקש מאי ביצוע עולה על הנזק למשיב מאיחור. הדבר נכון במיוחד לגבי פסקי דין כספיים, שבהם החשש הוא שהזוכה לא יוכל לקבל בחזרה את הכספים אם הערעור לא יצלח. במקרה זה, לאחר ששקל את הטענות ועיין בחומר שהוצג, פוסק השופט כי יש להיעתר לבקשת המעסיק באופן חלקי. אמנם לא ניתן להמעיט בסיכויי הצלחת הערעור, אך השופט קובע כי יש לקבל מהעובד 5,000 שקלים בגין אי מתן הודעה, וכי יש לעכב את יתרת הסכום עד להכרעת הערעור. עוד קובעת השופטת את התנאי לפיו על המעסיק להפקיד את הסכום המעוכב או להעמיד ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מותנית עד ליום 13.1.19. הבקשה מתקבלת בחלקה, ושני הצדדים אחראים להוצאות המשפטיות שלהם.