ב"ל 21137-05-21

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה שהגיש תובע נגד המוסד לביטוח לאומי בדבר זכאותו לקצבה מיוחדת בשל נכותו. התובע טען כי נכותו נבעה מזמנים שונים ולכן יש לחשב אותה במצטבר, לרבות נכות נוספת הנובעת מסעיף 15 לתקנות נפגעי עבודה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי נכותו של התובע, ללא תוספת תקנה 15, הייתה 43.3% בלבד, דבר שאינו מזכה אותו בפנסיה מיוחדת. למרות זאת, הנתבע החליט להמשיך ולשלם לתובע פנסיה מיוחדת על מנת שלא להחמיר את מצבו. בית המשפט מצא כי פרשנותו של הנתבע נכונה והתובע כלל לא היה זכאי לפנסיה מיוחדת. בנוסף, טען התובע לחוסר יציבות בהליכה ולתלות בזולת בשל מוגבלותו, דבר המזכה אותו בקצבה מיוחדת. בית המשפט הורה להחזיר את עניינו של התובע לבדיקה נוספת של זכאותו לקצבה מיוחדת, שכן חוות הדעת האחרונה של הנתבע לא התייחסה למצבו הרפואי המעודכן של התובע. עוד טען התובע כי יש להעניק לו קצבה מיוחדת משנת 2003, אך בית המשפט דחה טענה זו, שכן עילת התביעה קמה מאוחר יותר, בשנת 2018, והתובע לא ציין נסיבות מיוחדות לשיהוי בהגשת תביעתו. בסופו של דבר, התביעה התקבלה באופן חלקי, והנתבע חויב לשקול מחדש את תביעתו של התובע לפנסיה מיוחדת על בסיס מגבלות ההליכה שלו. הנתבע נדרש לשאת גם בהוצאות התובע, ולשני הצדדים הייתה זכות לערער על פסק הדין.