ת"א 2530/00

תקציר

המקרה עוסק בהלוואה מובטחת משכנתא שנויה במחלוקת. התובע, בנק ירושלים בע"מ, תבע חמישה נתבעים, בהם שולמית חבר, בעלת מחצית מזכויות החכירה בנכס, בבקשה לאכוף כתב התחייבות לרישום משכנתא על הנכס. המחצית השנייה של הנכס הייתה בבעלות בעלה לשעבר של חבר, משה, שנפטר והותיר את זכויותיו לילדיו. חבר יצרה קשר עם מתווך הלוואות, אלברט ז'אן, כדי לזייף את חתימתו של בעלה לשעבר ולרשום את כל הזכויות על שמה, ובהמשך פנתה לבנק לקבלת הלוואה מובטחת משכנתא, שהוענקה. אלא שהסכם המכר בין חבר לקונה, חוה סדובסקי, בוטל, ותשלומי ההלוואה הופסקו. הבנק ביקש להטיל עיקול על הנכס, אך גילה כי חבר מכרה במרמה את חלקו של בעלה לשעבר בנכס. ליורשיו של משה ניתנו פסקי דין, והתיק התמקד בשאלה האם הבנק מילא את חובתו ליידע את חבר על תוכנו של כתב ההתחייבות. בית המשפט פסק לטובת הבנק וקבע כי זכותו להניח שחבר קיבלה הסבר על השלכות המסמך מאחר וחתימתה אומתה על ידי עורך דין. השופטת קיבלה גם את גרסת הבנק לאירועים בנוגע לחתימה על המכתב, וקבעה כי עדותו של חבר לוקה בחוסר אמינות, וקבעה כי הבנק מילא את חובתו לברר את משמעות המסמך. כמו כן, בית המשפט קבע כי חבר ויתרה על זכותה לדיור חלופי והורה על רישום משכנתא לטובת הבנק, לרבות ויתור על דיור זמני. טענות נוספות של הבנק המבוססות על נזיקין וחוק המשכון לא זכו להתייחסות, והשופט סירב לבקשת הבנק להטיל הוצאות משפטיות על הסיוע המשפטי המייצג את חבר.