ת"א 2174/00

תקציר

הפרשה סובבת סביב תלונה שהגיש עורך דין ברנדס, נגד עובדו לשעבר, פלקסר, לפרקליט המדינה, בחשד לגניבה או העתקה שלא כדין של מסמכים הקשורים לחשבון נאמנות של נשיא המדינה, עזר ויצמן. המסמכים המדוברים פורסמו מאוחר יותר על ידי עיתונאי, ועוררו סערה ציבורית. לפני הפרסום שיתף ברנדס את ויצמן בחשדות שלו, כמה שותפים במשרדו ועורך דין חיצוני. פלקסר טען כי ברנדס השמיץ אותו בזדון, במטרה להסיט את האשמה להדלפת המסמך ולהציל את שמו הטוב. עם זאת, בית המשפט מצא כי ברנדס פעל בתום לב. היה לו יסוד סביר לחשדות שלו, שהתבססו על התנהגותו המוזרה של פלקסר, מידע מעמית לשעבר וחיפוש מיידי לא מוצלח אחר המסמכים. יתר על כן, בית המשפט קבע כי פעולותיו של ברנדס בהגשת התלונה לא נבעו מזדון, אלא מדאגה אמיתית ללקוחו ולמוניטין של המשרד. השופט הגיע למסקנה כי טענת לשון הרע, הן בחוגים פנימיים והן באמצעות פרסומים בתקשורת, נעדרת שחר, שכן על ברנדס מוטלת חובה חוקית ומוסרית לשתף את הצדדים המעורבים בחשדות שלו. בנוסף, הגן בית המשפט על תלונתו של ברנדס לפרקליט המדינה מכוח הוראת החוק המגנה על תלונות שהוגשו בתום לב לרשויות החקירה. השופט דחה גם את טענותיו של פלקסר בנוגע לשלוש סוגיות שאינן קשורות זו לזו שעלו במהלך חקירת המשטרה, וקבע כי דבריו של ברנדס נכונים או מוגנים במסגרת הליך התלונה. משכך, נדחתה התביעה כולה, ופלקסר חויב לשלם סכום מופחת של 40 אלף שקל עבור הוצאות המשפט של ברנדס, למרות התנהגותו המשבשת של האחרון במהלך המשפט.