ת"א 33813-07-20

תקציר

פסק הדין דן בתביעה כספית נגד מדינת ישראל והכנסת בגין הנזק הנטען שנגרם כתוצאה מהוראות חוק הסכמים לנשיאת עוברים וחוק תרומת ביציות, אשר מנעו מגברים יחידים ומזוגות גברים חד מיניים לבצע הליכי פונדקאות בישראל, ואילצו אותם לעשות זאת בחו"ל בעלות גבוהה יותר. התובעים טענו כי הדינים המפלים גרמו להם נזק ממוני ולא ממוני וביקשו פיצוי בעילות שונות, לרבות עילה ציבורית, עילות מנהליות ונזיקין. בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי הליך החקיקה, ובפרט חקיקה ראשית, אינו יכול להקים חבות כספית למדינה או לכנסת. עצם מעשה החקיקה, גם אם הוא מפלה, אינו מהווה עוולה נזיקית או חוקתית שניתן לתבוע בגינה פיצוי כספי. כמו כן, קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו רשלנות או הפרת חובה חקוקה על ידי הנתבעים בחקיקת החוקים. בנוסף, קבע בית המשפט כי התליית בטלותן של ההוראות המפלות על ידי בית המשפט העליון בעקבות פסיקתו בפרשת ארד מעניקה חסינות לנאשמים בגין פעולות שנעשו על פי החוקים טרם תיקונם. הליך החקיקה, לרבות הזמן שנדרש לתיקון החוקים, נמצא סביר ומוצדק, במיוחד נוכח אופיו הרגיש והמורכב של הסוגיה. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי הטלת נטל מוגבר על קבוצה מסוימת, במקרה זה, אינה מצדיקה פיצוי בהיעדר אשמה מצד הנתבעים. מסיבות אלה נדחתה התביעה לפיצוי כספי, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.