עת"מ 19763-02-19

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב הפקעת קרקעות לצרכי ציבור שהתרחשה בשנת 2000. הקרקע המדוברת הייתה בבעלות המלך פאבר ז"ל, שנפטר בשנת 1954, ויורשיו מתגוררים מחוץ לישראל. העתירה לערעור על ההפקעה הוגשה עשרות שנים מאוחר יותר, ולטענת המשיבים יש לדחות אותה מחמת שיהוי מופרז. העותרים, לעומת זאת, טענו כי המשיבים לא פעלו בהתאם לנהלים הראויים וכי נפלו פגמים בהליך ההפקעה, לרבות היעדר הודעה מתאימה. עוד טענו כי העירייה זנחה את ייעודה הציבורי של הקרקע. אלא שבית המשפט קבע אחרת וצידד במשיבים. השופט קבע כי העותרים לא נהגו כבעלי קרקע סבירים והשתהותם המוגזמת בנקיטת פעולה כלשהי בנוגע לקרקע מעידה על נטישתם. זאת ועוד, קיבלה השופטת את טענות המשיבים כי ההפקעה הייתה מוצדקת וכי לא הייתה כל נטישת המטרה הציבורית של הקרקע. השופט הדגיש כי פרקי הזמן המשמעותיים הכרוכים במימוש פרויקטים קרקעיים רחבי היקף צריכים להיבחן באופן רחב יותר. בסופו של דבר החליטה השופטת לדחות את העתירה, תוך שהיא מדגישה כי תוכן פסק הדין אינו משקף עמדה כלשהי בסוגיית פיצויי ההפקעה, והורתה כי כל צד יישא בהוצאותיו.