תמ"ש 56351-02-19

תקציר

התובעת, בתה של אישה שנפטרה, תבעה לפירוק שותפות בדירה שהייתה בעבר בבעלות אמה והנתבע, בעלה של אמה המנוחה. הדירה הורישה לתובעת בצוואתה, ולאחר מותה דאגה התובעת לסילוק הנתבע מחשבון הבנק של הנכס ולהעברת הזכויות בדירה על שמה. הנתבע, ניצול שואה בן 96, העביר את זכויותיו בדירה לנכדתו. התובע טען כי הנתבע ומשפחתו היו מודעים לצוואה אך מעולם לא התנגדו לה וכי הנתבעת התגוררה בדירה במשך שנים ללא הסכמתה, וביקשה את פירוק השיתוף. הנתבע טען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, כי המנוח התכוון שהוא יגור בדירה לכל ימי חייו, וכי יש לו זכות להמשיך ולהתגורר בה. בית המשפט דחה את טענות הנתבע, ולא מצא כל ראיה לחוסר הבנתו של המנוח או לחוסר תום הלב של התובע. בית המשפט קבע כי התחייבותו של הנתבע לאפשר לנכדתו להתגורר בדירה אינה מהווה הגנה מפני עתירת התובע, שכן התובע לא הסכים לחובה זו. עוד קבעה השופטת כי הנתבע לא היה במעמד של דייר מוגן אלא הייתה לו זכות להשכיר את הדירה מהתובע לתקופה מוגבלת לפי סעיף 115(א) לחוק הירושה. בהתחשב בגילו המתקדם של הנתבע ובמצבו הבריאותי, העניק לו בית המשפט תקופת שכירות של ארבע שנים, שלאחריה תימכר הדירה כתפוסה, כאשר הנתבע ישלם דמי שכירות בתקופה זו. השופט פסק גם על שווי הדירה, קבע כי יש למכור אותה תמורת 70% משווי השוק שלה, ודחה את תביעת הנתבע להתחשבנות לגבי הכספים בחשבון המשותף, שהיו שייכים לתובע על פי הצוואה. פסק הדין הורה על פירוק השותפות והתווה את השלבים למכירת הדירה, לרבות קביעת דמי השכירות ואפשרות להסכם בין הצדדים לגבי תקופת השכירות. הנתבעים היו אמורים לשאת בהוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪.