ע"א 2/89

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת בנוגע לפרשנותו של חוק מס שבח מקרקעין ותחולתו על עסקת מקרקעין ספציפית. אוניברסיטת בר אילן (המערערת) קיבלה דירה במתנה בירושלים ולאחר מכן מכרה אותה, מה שהוביל למחלוקת על מס שבח החייב בה. נקודת המחלוקת העיקרית היא קביעת שווי הדירה במועד הרכישה, כאשר המערערת ומינהל מס שבח מקרקעין (המשיב) מסתמכים על שומות שונות. השומה העצמית של המערערת התבססה על אומדן שמאי, ואילו המשיב השתמש בשומה קודמת לצורכי מס רכישה. הסוגיה הניצבת בפני בית המשפט היא האם סעיף 21(ב) לחוק מס שבח מקרקעין מתיר שימוש בשומה מוקדמת של המשיב או שמא יש להתבסס על הערכת השמאי כפי שנטען על ידי המערער. בית המשפט העליון פסק לטובת המשיב ודחה את הערעור. החלטת בית המשפט הונחה על ידי שני שיקולים חקיקתיים מרכזיים: צמצום הליכי שומה מיותרים והבטחת גביית סכומי מס מדויקים. גישת המשיב, תוך שימוש בשומה הקודמת, מתיישבת עם מטרות אלה שכן היא מסתמכת על הערכת שווי שנערכה במועד הרכישה בפועל, ובכך מבטיחה מיסוי מדויק. בית המשפט הדגיש כי המערערים יכלו לערער על השומה הראשונית אם סברו כי היא העריכה את הנכס בחסר, אך הבחירה ליהנות ממנה באמצעות תשלום מס רכישה מופחת מונעת מהם לחלוק עליה בהמשך. בנוסף, ביטולו של סעיף 21(ב)(2) לחוק, עליו מסתמכת המערערת, מוסבר אף הוא בכוונת המחוקק למנוע הפסדי מס ולעודד רישום במועד, דבר התומך בעמדת המשיב. זאת ועוד, בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין פסק דין קודם (ע"א 748/78) שצוטט על ידי המערערת, בציינו כי המקרה הנוכחי עוסק במועד רכישה אחד שלגביו חלוקות שתי שומות שונות, ואילו המקרה הקודם עסק בשתי שומות נפרדות על אותו נכס. פסק הדין הדגיש גם את הצורך לפרש דיני מס תוך התייחסות לתכליתם החקיקתית ולנסיבות הרקע. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, תוך שהוא מחזק את תוקפה של שיטת השומה של המשיב ושולל את פרשנותו של המערער להוראות הדין הרלוונטיות. המערער חויב בהוצאות המשיב בגין הערעור, בסך 6,000 ₪.