ע"ב 5107-08-13

תקציר

פסק דין זה דן בשמונה מקרים נפרדים של עובדים במגזר הציבורי הישראלי שרכשו תואר ראשון מאוניברסיטת לטביה בישראל בין השנים 1998-2001. העובדים ביקשו מהאגף "תעודת שקילות" להערכת תארים אקדמיים ודיפלומות מחו"ל כדי לקבל תוספת שכר. האגף סירב להעניק את התעודה לאחר שראיין את העובדים ומצא ספקות לגבי אמיתות לימודיהם. העובדים תבעו את האגף בטענה כי על המדינה לבחון את עניינם אך ורק על פי הכללים שנקבעו בחוזר משנת 1997, שלא אפשרו בדיקות פרטניות, וכי המדינה כשלה בחובתה ליידע את הציבור על מחדלי הסניף הלטבי. בית המשפט דחה את טענות התובעים וקיבל את עמדת המדינה, בקובעו כי למדינה יש סמכות לבחון את אמיתות מחקריו של כל תובע בנפרד. עוד קבע בית המשפט כי הליך הבדיקה של המדינה היה ראוי וסביר, וההחלטה לדחות את הבקשות לתעודת שקילות התבססה על ראיות מנהליות לכך שהתארים הושגו באופן בלתי הולם. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענות התובעים בדבר הסתמכות על הבטחתה הנטענת של המדינה להעניק תעודת שקילות באופן אוטומטי אינן נתמכות וכי החלטת האגף שלא לערוך ראיונות נוספים עם חלק מהתובעים הייתה סבירה. בית המשפט בחן את נסיבותיו הפרטניות של כל אחד מהתובעים ומצא כי הם לא עברו תהליך לימוד אמיתי. לפיכך, היא אישרה את החלטת האגף לדחות את בקשותיהם לתעודת שקילות. בנוסף, בית המשפט הורה לתובעים לשאת בהוצאות המדינה, שנעו בין 3,000 ל-5,000 שקל, בשל הפגמים בתזות הגמר שלהם וניסיונותיהם לנמק אותן. בפסק הדין הודגש כי הליך הבדיקה של המדינה התנהל כראוי, ורק תביעות בעייתיות הובאו לבית המשפט, כאשר הוענקו כ-2,000 תעודות שקילות אישיות. לבסוף, ציין בית המשפט כי אמנם התובעים השקיעו כספים ברכישת התארים, אך הדבר לא היה במידה הנדרשת להגשמת תכלית גמלת השכר ויש לבקש סעד כלשהו מהמוסד שהעניק את התארים.